אלימות זוגית בקהילה הלהט"בקית היא אחת התופעות המושתקות ביותר בתחום. בישראל, אין כמעט נתונים על התופעה. בהקשר של אלימות זוגית, אשת הטיפול האקטיביסטית דודי בלט דיברה על הנטייה לטשטש ולצמצם את משמעותה של פגיעה מינית בין נשים, באומרה כי אנו "מתקשים לדמיין נשים הפוגעות מינית או פיסית בנשים אחרות, ונוטות לדמיין באופן אוטומטי את האישה הנפגעת כאישה סטרייטית ולא כלסבית, בי סקסואלית או טרנסג'נדרית". לדבריה של בלט, כמעט ואין ספרות מחקרית או משפטית העוסקת בפגיעה מינית בין נשים, ובפרט של נשים להט"ביות. זאת, למרות ש-11% מהנשים בזוגיות לסבית "מדווחות על אלימות פיסית או מינית, כאשר 48% מאלו שדיווחו על אלימות פיסית דיווחו גם על אלימות מינית". פגיעה מינית בין נשים מתאפיינת בדרך כלל ב"השפלה מינית, הערות או כפייה לצפייה בפורנוגרפיה". לטענתה של בלט, גם נשות מקצוע נוטות להכחיש את תופעת האלימות בין בנות זוג, ובכך מחזקות את "מעגל ההשתקה".
מעבר לים, הנתונים על התופעה מעט יותר מעודכנים, אם כי גם שם יש הסכמה על כך שהתופעה סובלת מתת-דיווח ניכר. בדו"ח שפרסם המרכז האמריקאי לבקרת מחלות (CDC) ב-2013 נכתב כי "ידוע מעט מאוד על השכיחות של אלימות זוגית, אלימות מינית ותופעות של 'סטוקינג' בקהילה הלהט"בקית בארצות הברית". המחקר העלה כי נשים ביסקסואליות סבלו מאלימות זוגית בשיעור גבוה בהרבה מכל יתר בני ובנות הקהילה: 75% מהביסקסואליות במחקר דיווחו על כך שהיו במערכת יחסים עם אדם אלים; זאת, בהשוואה ל-46% מהלסביות ו-43% מנשים סטרייטיות. גברים דיווחו על שיעור נמוך יותר של אירועי אלימות בזוגיות: 47% מהגברים הביסקסואליים דיווחו כי היו במערכת יחסים עם אדם אלים, בהשוואה ל-40% מההומואים ו-21% מהסטרייטים.
המספרים האלה, לדברי מאמר ב"אדבוקייט" מ-2014, מפריכים את המיתוס כי "רק נשים סטרייטיות מוכות, שגברים אינם קורבנות של אלימות זוגית, וכי נשים לעולם אינן הצד התוקף"; במלים אחרות, הם מפריכים את המיתוס שאלימות זוגית אינה בעיה בקהילה הלהט"בקית.
גורמים והשלכות
במחקר מ-2014 שנערך על-ידי בית הספר לרפואה באוניברסיטת נור'ווסטרן באנגליה, ושכלל 30,000 איש ואישה, נמצא כי שיעור האלימות בין זוגות חד-מיניים עולה על שיעור האלימות בין זוגות סטרייטים. ריצ'ארד קרול, ראש צוות המחקר, הסביר כי אחת הסיבות לכך הוא מודל "דחק המיעוט" (סטרס או לחץ, במלים אחרות) – כלומר, הרעיון כי ההשתייכות למיעוט מסוים יוצרת גורם מתח נוסף לגורמי מתח אחרים, חיצוניים ופנימיים. לדברי קרול, "ישנם גורמי לחץ חיצוניים, כמו אפליה ואלימות כלפי גייז, ויש גורמי לחץ פנימיים, כמו הפנמה של גישות שליליות כלפי הומוסקסואליות" אשר נקראת גם הומופוביה מופנמת.
גורמי הלחץ החיצוניים כוללים, בין השאר, את מה שקרול מכנה בשם "תופעת הארון הכפול", המתרחשת כשקורבנות לא רוצים לדווח על התעללות מכיוון שאינם רוצים "לצאת מהארון" בפני הרשויות. אך דווקא גורמי הלחץ הפנימיים, הוא טוען, הם בעלי השלכות חמורות יותר. לעתים, הוא מסביר, הומואים משליכים את האמונות השליליות שלהם על עצמם או על בני זוגם. בנוסף, חלק מהקורבנות מאמינים, ברמה מסוימת, כי "מגיע להם" להישאר במערכת יחסים אלימה בשל הפנמה של אמונות שליליות על עצמם.
במאמר ב"אטלנטיק" על הנושא של אלימות בין זוגות חד-מיניים וההשתקה של הנושא, מסבירה טראנדרה ולנטיין, העומדת בראש קבוצת תמיכה ייחודית בבוסטון לקורבנות אלימות בין זוגות חד-מיניים, כי בשל העובדה כי אלימות זוגית נתפסת כהטרוסקסואלית בעיקרה, חברי וחברות קהילה רבים נתקלים במכשולים לא מעטים כשהם כבר פונים לעזרה. לדברי ייג'ין לי, שותף בארגון נגד אלימות בעיר ניו יורק, "אחת הבעיות היא כי הנושא ממסוגר באותו אופן כבר עשורים רבים": מכיוון שהיסטורית, הנושא עלה למודעות בזכות ארגוני נשים מוכות, "הרי שרובנו מתוכנתים לחשוב על כל הקורבנות של אלימות זוגית כנשים נשואות וסטרייטיות". בשל כך, מסבירה ג'סיקה ניומן, יועצת לבריאות הנפש בתוכנית לשיקום קורבנות אלימות זוגית בבוסטון, "ההנחה הרווחת היא כי הקורבנות הם סטרייטים, ויש דעה קדומה במקלטים או במרכזים שאיכשהו 'לגיי זה מגיע'".
חשוב להבין שהאלימות יכולה להתבטא בצורות רבות – אלימות כלכלית, אלימות רגשית, אלימות פיזית וכמובן אלימות מינית.
בדומה למומחים אחרים ואנשי מקצוע בתחום, גם המרואיינים של ה"אטלנטיק" מדברים על סיבות פנימיות להשתקת התופעה על-ידי חברי הקהילה עצמם: הפנמת הומופוביה, חוסר אמון במערכת, וחוסר רצון "לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ" ובכך לפגוע בקהילה שעדיין נלחמת על זכויותיה.
בשנים הרבות בהן אני פוגשת בקליניקה שלי מטופלימות מהקשת הלה"טבקית, אני שומעת על אלימות בדומה לאלימות בחברה ההטרונורמטיבית. לאלימות אין הבדל דת, צבע ומין אך בחברה הלהטב"קית, כפי שפירטתי לעיל, השיח מושתק בשל סיבות רבות.
החברה הלה"טבקית נרדפת מאז ומעולם. השנאה מופנמת כלפי האינדיבידואל, חוויות "הארון", הפחד, הלהטופוביה, הבושה, התגובות ועוד הם חלק גדול מהמצבים איתם אני מתמודדת בקליניקה כאשר מגיעים מטופלימות לטיפול זוגי או פרטני.
הקושי הכפול מהדהד בחדר הטיפולים – להיות קורבנות לאלימות על ידי בני/ בנות הזוג במקביל להדרה על ידי הקהילה ההטרונורמטיבית. משפטים כמו: "זה מגיע לי", "אולי אם הייתי סטרייטי/יית זה לא היה קורה", נאמרים בטיפול והם חלק מרכזי מהפנמת ההומופוביה איתה המטופלימות מתמודדים במהלך הטיפול.
טיפול באלימות בכלל והפסקת מעגל האלימות הזוגי הוא טיפול מורכב וארוך. טיפול שמשלב את הפסקת מעגל האלימות הזוגית בשילוב ייחודיות הזוגיות הלהט"בקית הינו מורכב ומצריך הבנה מעמיקה בתהליכי היציאה מהארון, המופוביה מופנמת ועוד. יש לעזור למטופלימות לקבל עצמם ואת בחירתם ומשם לפתח את היכולת להציב גבולות מול בני/ות הזוג ולא להתפשר על קשר מכבד, שאלימות היא לא חלק ממנו.