אלימות כלפי נשים במשפחה היא תופעה כל כך רחבה, עד שגם ההערכות השמרניות ביותר מזעזעות את כל מי שטורח להקשיב: לפי עמותת סהר, נשים הן קורבנות אלימות במשפחה "בתדירות גבוהה יותר מאשר קורבנות של פריצות, גניבות, או כל הפשעים הפיזיים האחרים גם יחד". לפי הדו"ח המעודכן ביותר (יוני 2016) של הוועדה לטיפול בתופעת האלימות במשפחה במשרד לביטחון פנים, יותר משליש מנשות העולם – 35% – דיווחו על כך שחוו אלימות פיזית או מינית או שתיהן על-ידי גבר. לפי נתוני ארגון הבריאת העולמי, ברוב המקרים התוקף הוא בן זוגן. 30% מהנשים שהיו במערכת יחסים דיווחו על אלימות מצד בן הזוג.
לפי נתוני ויצ"ו, בשנת 2016 נפתחו בישראל 96 תיקים מדי יום בגין אלימות במשפחה- עלייה של 60% לעומת 2015. כמו כן, חלה עליה של 78.4% בתיקים שנפתחים בגין אלימות בין בני זוג כשהנפגעת היא האישה. 14 נשים נרצחו על-ידי בן זוגן ב-2016.
ועדיין, גם המספרים המזעזעים הללו לא מספרים את הסיפור כולו, שכן ההערכות מדברות על שיעור גבוה בהרבה בשטח. הסיבה לכך כואבת ופשוטה: התופעה של אלימות כלפי נשים במשפחה סובלת מהיעדר דיווח מספיק. בנוסף, מקרים של התעללות נפשית ורגשית קשים יותר לאבחון וסובלים מאבחון חסר.
במה מתבטאת אלימות כלפי נשים בבית?
אלימות כלפי נשים מצד בני זוגן עלולה להתבטא במגוון צורות: התעללות פיזית (ממכות "יבשות" ועד שימוש בנשק); התעללות רגשית או נפשית – הפחדות ואיומים באלימות, קללות, סירוב לדבר ומניעת חיבה, הפגנות קנאה קיצוניות, הוצאת כעס הקשור לאדם אחר, מניעת קשר עם חברים ועיסוקים אחרים; התעללות מינית, הכוללת בין השאר אונס, הפחדות ואיומים במהלך יחסי המין, כפייה של התנהגות מינית שהאישה אינה רוצה בה, איסור שימוש באמצעי מניעה ופגיעה פיזית באברי מין; והתעללות כספית, הכוללת מניעה מקבלת החלטות על-ידי האישה, דרישה להצדקה של כל הוצאה, האשמות לא מוצדקות בבעיות כספיות, מניעת מידע כספי או גישה למידע כספי ואיסור עבודה מחוץ לבית.
לפי שדולת הנשים בישראל, יש שלוש גישות מרכזיות המסבירות את תופעת האלימות כלפי נשים במשפחה: הגישות הפסיכולוגיות בוחנות תהליכים נפשיים בקרב הנפגעות ומתייחסות ל"סינדרום האישה המוכה": אלימות מתמשכת הופכת את האישה לפסיבית, היא מאבדת את יכולת ההתנגדות שלה ומקבלת את הסבל בהבנה; התפיסות הפמיניסטיות מניחות שאלימות כלפי נשים נובעת ממעמדן הנמוך של הנשים בחברה; והגישות הסוציו-תרבותיות קושרות בין אלימות כלפי נשים לתרבות שאליה הן משתייכות.
איך זה קורה: מעגל האלימות בקשר זוגי
"מעגל האלימות", מודל שפותח על-ידי הפסיכולוגית לינור ווקר (Walker) ב-1979, מהווה את אחת הפרדיגמות המרכזיות בתיאור דינמיקה של יחסים אלימים בין בני זוג. "מעגל האלימות" מתאר דפוס רגשי-התנהגותי מצד שני בני הזוג, התוקף והקורבן. הוא מסביר את הדינמיקה המחזורית שמאפיינת מערכת יחסים אלימה, את יחסי השליטה בה, וכיצד האלימות משתמרת.
להלן את עיקרי המודל (אתם מוזמנים לקרוא עליו בהרחבה כאן):
שלב הדחיסה: השלב הראשון במעגל הוא שלב של צבירת כעסים. בן הזוג נושא מצבור של תסכול, חרדה, אכזבה, וקושי להתמודד בלחצים. הוא אינו מזהה את הרגשות שהוא חווה, והן מתנקזות אצלו לרגש דומיננטי אחד: כעס. בת הזוג, מצידה, נזהרת וחרדה ובדרך כלל נוהגת באחת משתי דרכים אופייניות: או שהיא מנסה לרצות אותו בניסיון למנוע את ההתפרצות הבאה, או שהיא מתכנסת בתוך עצמה והופכת לפסיבית יותר וכנועה. שתי התגובות הללו מקצינות את כעסו של בן הזוג. בשלב זה, מתרחש טריגר להתפרצות אלימה כלפי האישה. זה לא חייב להיות אירוע שקשור לקשר ביניהם, והמעגל עובר לשלב השני – הסלמה.
הסלמה: לאחר האירוע האלים הראשון, בת הזוג עסוקה בלשרוד – היא רק רוצה שהאירוע יסתיים בשלום. לעתים קרובות, ההפרצות האלימה הזו נתפסת כחוסר שליטה, הן על-ידי התוקף והן על-ידי הסביבה.
רגיעה: לאחר ההתפרצות, מגיעה בדרך כלל תקופת רגיעה. לפי ווקר, לא מדובר בתקופה נינוחה או כזו שנושאת עמה תחושת הנאה, אלא רגיעה ביחס ל"מתח הבלתי נסבל" שהיה קודם.
חרטה: בן הזוג חרד מעזיבה של בת זוגו, ומצטער על הפגיעה. הוא מבטיח לה שזו הפעם האחרונה, מבטיח לפצות אותה, ובד בבד מצפה שהיא תעשה את חלקה – שתרגיע אותו, שתצליח להשתלט על כעסיו. שלב זה מלווה במנגנוני הגנה שמסייעים לו להקטין את אחריותו לאירוע – מינימיזציה, השלכה והכחשה. בשלב זה, בת הזוג מתלבטת. קשה לה לסלוח, אך היא רוצה לשמור על שלמות הזוגיות, היא מכירה צדדים אחרים בו, והיא רוצה להאמין שזה היה האירוע האלים האחרון. לעתים קרובות, היא תיקח חלק מהאחריות לאירוע על עצמה.
ירח הדבש: בשלב זה, שני בני הזוג – הוא החרד והיא הסולחת – נכנסים לשלב ירח הדבש. אין בשלב זה גילויי אלימות, והוא מתאפיין בתקווה לעתיד. יש תחושת התקרבות ותקווה, בן הזוג מפצה במתנות והם מרבים לבלות יחד. לפי ווקר, שלב ירח הדבש מייצר שוב ושוב את מעגל האלימות, מכיוון שהתקווה משאירה את בת הזוג במערכת היחסים. כבר תוך כדי ירח הדבש, נוצר תהליך חוזר של צבירת כעסים והמעגל ממשיך להסתובב.
יש כמה מאפיינים חשובים למעגל האלימות: ראשית, אורכו משתנה מזוג לזוג והתפרצות יכולה להתרחש אחת לכמה שנים, חודשים, שבועות; שנית, ככל שהמעגל מסתובב במהירות גבוהה יותר, "נשמטים ממנו חלקים" – כמו חרטה וירח הדבש; שלישית, האלימות תמיד מסלימה, היא אינה נשארת במצב סטטי. ללא התערבות וטיפול, אין תקווה להפחתת האלימות.
מי נמצאת בסיכון לאלימות במשפחה?
נתונים של האו"ם מצביעים על מספר גורמי סיכון אשר ביחד, מגבירים את הסיכון לאלימות במערכת הזוגית:
- נשים וגברים שהיו עדים להתעללות בנשים בילדותם (אצל גברים, חוויה זו קשורה לסיכון מוגבר לאלימות בעתיד ואצל נשים – לחוויות אלימות מצד גברים);
- שימוש לרעה באלכוהול ובסמים (המקושרים יותר לסביבה אלימה);
- היותה חלק מאוכלוסיה מודרת או מוחלשת במיוחד;
- רמת השכלה נמוכה (אצל גברים, רמת השכלה נמוכה מקושרת יותר לסיכון מוגבר לאלימות ואצל נשים – לחוויות אלימות מצד גברים);
- אפשרויות כלכליות מוגבלות (אצל גברים מובטלים או שאינם מועסקים בעבודה שמתאימה לכישוריהם, ואצל נשים, הדבר מגביר את הסיכון לאלימות בבית כילדות, ניצול מיני בכל גיל וסחר בנשים);
- חוסר שוויון מגדרי במערכת היחסים עצמה בפן הכלכלי והתעסוקתי וכן ברמת ההשכלה;
- חוסר גישה ו/או שליטה על רכוש;
- שליטה גברית בתהליך קבלת ההחלטות ועל רכוש;
- גישות ותפיסות שוביניסטיות שסובלניות לאלימות מצד גברים;
- חוסר בגישה למרחב בטוח לנשים – בין אם פיזי או וירטואלי – שבו הן יכולות לחלוק בחוויות, לפתח קשרים חברתיים ולקבל עצה מקצועית וטיפולית בסביבה בטוחה ותומכת;
- מסגרת מדינית וחוקית מוגבלת למניעה ותגובה לאלימות;
- חוסר בענישה מתאימה לגברים אלימים;
- מודעות נמוכה בקרב נותני שירות, רשויות המשטרה ובתי המשפט.
אלימות כלפי נשים היא תופעה קשה ביותר של דיכוי, יחס המבזה ומחפצן כלפי נשים, ההגמוניה הגברית הפטריארכלית שרואה באישה אובייקט להשלכת כל תסכולי בן הזוג ועוד.
אני פוגשת בקליניקה נשים צעירות ומבוגרות שנמצאות במערכות יחסים אלימות. לא תמיד זה מתחיל באלימות פיזית ופעמים רבות זה יכוסה במיני אמירות לרבות : "מה שאני עושה זה מתוך אהבה", "אני מגביל אותך כי אני דואג לך", וכיו"ב. האישה נכנסת לסחרור רגשי שמנוהל במניפולציות שכל מטרתן צמצום העצמאות ופיתוח התלות שלה בבן הזוג.
את המעגל הזה צריך וניתן לשבור. הערנות שלנו כחברה, חברים וחברות כלפי חברתנו היא קריטית.
בטיפול אני עוזרת למטופלת להכיר בכוחותיה, להציב גבולות ובעיקר להיות מסוגלת להגיד "לא עוד". קיימים מקרים בהם בני הזוג מגיעים ורוצים לעשות את השינוי ביחד וזאת לאחר שבן הזוג הפוגע מוכן ומסוגל לקחת אחריות על מעשיו הקשים. בין אם העבודה היא פרטנית או זוגית, את מעגל הפגיעה ניתן להפסיק.
.