טרנסים וטרנסיות בישראל: בעיות ייחודיות והמרחב הטיפולי
"הקשר עם המשפחה נמשך באופן רציף עד גיל 20, השנה בה החלטתי לעבור את ניתוח שינוי המין בתאילנד. עד אז הייתי נוסעת מדי שבוע לנצרת לפגוש את המשפחה, אבל מאז שהודעתי לאבא שלי שאני על המטוס לתאילנד, הוא לא מכיר בי ולא מקבל את השינוי שלי […] לא קל לחיות כך – אבל זה עדיף מלחיות בשקר. כל בוקר אני מסתכלת במראה והשפתיים שלי נפתחות לחיוך אחד גדול. אולי הפסדתי את אבא שלי – אבל הרווחתי את עצמי".
(תאלין אבו חנא , מלכת היופי הטרנסית הראשונה בישראל בראיון ל-Xnet, 29 במאי, 2016)
טרנסים וטרנסיות, בהיותם קבוצת מיעוט בתוך קבוצת המיעוט הלהט"בי, נתונים ללחצי חיים חיצוניים ופנימיים כאחד. במאמר זה אסקור את הסוגיות המרכזיות שעמן מתמודדים טרנסים וטרנסיות בישראל, והתמיכה הייחודית שיכול להעניק מרחב טיפולי ראוי ומותאם לסוגיות אלה.
מהו טרנסג'נדר?
המונח טרנסג'נדר מתייחס לקשת רחבה ומגוונת של זהויות וביטויים מגדריים שונים, שאינן תואמות בין מינו הביולוגי של האדם (זכר או נקבה) לבין תחושת המגדריות שלו או שלה. תחושת חוסר ההתאמה יכולה להופיע בעוצמות שונות, והיא תלויה בהגדרה אישית של זהות ומגדר. המונח "טרנסג'נדר" מכיל בתוכו מגוון של זהויות מגדריות. המשותף להן הוא תחושת המתח בין הממדים השונים של הזהות המינית והמגדרית.
ההערכה היא כי 3% אחוזים מהאוכלוסייה חשים תחושה של חוסר התאמה, בעוצמות שונות, בין המין הביולוגי ובין זהותם המגדרית. בניגוד לנהוג לחשוב, מטריית הטרנסג'נדר יכולה – אבל אינה חייבת – לכלול ביטויים והתנהגויות שונות: קרוס-דרסרס, טרנסווסטים, פטישיסטים טרנסווסטים, דראג-קווינס ודראג-קינגס. לפי "על טרנסג'נדרים" (נורה גרינברג, 2001), "מבין כל הטרנסג'נדרים, אלה שעבורם אין כל פתרון אחר זולת שינוי מינם, כלומר הטרנסקסואלים, הם מיעוט קטן" .כמו כן, ניתוח לשינוי מין מסמן רק סופו של תהליך שינוי, ואינו מהווה "מטרה בפני עצמה"; במלים אחרות, עבור טרנסקסואלים רבים, הניתוח איננו "החלק החשוב ביותר בכל התהליך" (נורה גרינברג, עובדות ומושגי יסוד).
טרנסים וטרנסיות בישראל: אתגרים מרכזיים
בבואי לאפיין את הקשיים והאתגרים של טרנסים וטרנסיות בישראל, אחלק את לחצי החיים שהם חווים לשניים: לחצים חיצוניים ולחצים פנימיים. זאת, חרף העובדה כי השניים שזורים אלה באלה.
גורמי לחץ חיצוניים, המתבטאים באירועים טרנסופוביים (אלימות מילולית או פיזית מצד בני משפחה, חברים, בני זוג, ואף זרים) ומאפליה שיטתית במסגרות שונות (כמו המרחב התעסוקתי והלימודי) נובעים מחוסר ידע, חוסר הבנה, ודעות קדומות. לזה נוסף המרכיב של החיים בחברה עם אופי מיליטריסטי, שלמרות שינויי חקיקה מבורכים ונורמות משופרות בתחום הלהט"בי, עדיין סובלת מהבניות חברתיות נוקשות בכל הנוגע לחלוקה מגדרית.
מחקר שפורסם ב"הארץ" במאי 2015 ונערך על ידי ד"ר רות גופן מהמרפאה הגאה של שירותי בריאות כללית בגן מאיר בתל אביב, ועל ידי ד"ר אבישי שני, פסיכיאטר ילדים ונוער במרכז לבריאות הנפש בנס ציונה, מעלה תמונה קשה ומדאיגה בנוגע למצב האוכלוסייה הטרנסית בישראל; עוד ניכר, כי גם ביחס לאוכלוסיית ההומואים והלסביות, שמצבם השתפר לעין ערוך בעשורים האחרונים, הקהילה הטרנסית "מוחלשת במיוחד". לפי המחקר, אשר כלל ראיונות עם 70 נשים טרנסיות וגברים טרנסים, 70% מהגברים הטרנסים ו-76% מהנשים הטרנסיות דיווחו על אלימות מילולית נגדם. כמו כן, 48% מהגברים הטרנסים ו-55% מהנשים הטרנסיות דיווחו כי נפלו קורבן לאלימות פיזית בשל זהותם המגדרית.
מבחינה תעסוקתית, רק 40% מהטרנסים והטרנסיות מחזיקים במשרה מלאה, בעוד 30% אינם מועסקים כלל. רוב הטרנסים והטרנסיות בישראל – 57% – מתקיימים משכר מינימום.
בתחום הרפואי, המצב אינו טוב בהרבה. על פי המחקר, 45% מהנשים הטרנסיות התחילו ליטול את הטיפול ההורמונלי ללא מרשם רופא, "לאחר שהשיגו את ההורמונים בשוק השחור". לדברי גופן, "האוכלוסייה, בעיקר הנשים הטרנסג'נדריות הצעירות, חשה שהיא לא יכולה לקבל את השירותים שלהם היא זקוקה ממערכת הבריאות כיום." לדברי נורה גרינברג, פעילה טרנסית ויו"ר האגודה הלהטב"ית לשעבר, שהתראיינה אף היא לכתבה, הקושי העיקרי בתחום זה נובע מ" חוסר ידע של אנשי מקצוע וחוסר מוכנות של המערכת". עם זאת, גרינברג סבורה כי הקושי הגדול של טרנסים וטרנסיות בישראל הוא עדיין חברתי: "מעבר לשאלות של קיפוח ואפליה, הקושי של החברה לקבל שונות מגדרית גדול מאוד", לדבריה.
בנוסף לגילויי טרנסופוביה (מילולית כמו גם פיזית), הקושי בלמצוא פרנסה מכבדת, וההתמודדות עם שירותי בריאות שלא תמיד מצטיינים באמפתיה או עונים על צרכים פיזיים, טרנסים וטרנסיות בישראל מתמודדים גם עם אפליה ממוסדת שיטתית.
למגוון לחצי החיים החיצוניים יש להוסיף גם את אלה הפנימיים. חלק מהטרנסים סובלים מדיספוריה מגדרית (תחושה אי-הלימה עזה של הפרט שהשיוך המגדרי שלו כגבר או כאישה אינו תואם את תחושת העצמי שלו/ה), הפנמה של טרנסופוביה (טרנסופוביה מופנמת), וכן קושי לחשוף את זהותם הטרנסית בפני בני משפחה, חברים, עמיתים ומעסיקים.
נתחיל מהאחרון: טרנסים רבים מעדיפים לעבור כ"נורמלים", ולחיות את חייהם כגברים או נשים "רגילים", ללא תווית הטרנס, ובכך להימנע מחשיפה שתחשוף אותם לטרנסופוביה – במשפחה, בין חברים ובמקום העבודה. בנוסף, טרנסים וטרנסיות שהפנימו טרנסופוביה (כלומר, הפנימו עמדות ומסרים חברתיים שליליים על טרנסג'נדריות) חשופים לשלל סכנות שטרנסים וטרנסיות שנמצאים בשלב מקבל יותר אינן מתמודדים איתן. מחקר אמריקאי מ-2008 בקרב 49 טרנסים מצא כי טרנסובופיה מופנמת השפיעה על הביטחון העצמי של הנבדקים, דבר אשר הביא לחשיפתם המוגברת למצבי סיכון ולקיום יחסי מין לא מוגנים. מחקר אמריקאי אחר, מ-2011, מצא קשר שלילי מובהק בין טרנסופוביה מופנמת לביטחון עצמי. מחקרים אחרים מצביעים על נתוני ניסיונות אובדניים גבוהים בקרב הקהילה הטרנסית.
טרנסים וטרנסיות חשופים לשלל גורמי לחץ חיצוניים ופנימיים בכל גיל, ובכל זאת – טרנסים מתבגרים וטרנסים מתבגרות חווים גורמי לחץ ייחודים להם. בכנס "סקס אחר" ב-2007, דיברה ד"ר אילנה ברגר על בעיות של טרנסים וטרנסיות בגיל ההתבגרות, תקופה אשר בה העיסוק ב"דימוי עצמי, בדימוי הגוף ובניסיון להגדרה עצמית עומדים במרכז הבמה". לדברי ברגר, רבים מהמתבגרים הטרנסים מתארים תקופה זו, המתאפיינת באכזבה עמוקה, פאניקה וחרדה, כ"גיהנום". כדי להתמודד עם המצוקה, רבים ורבות עוברים תהליך של נתק מגופם. אינטראקציות חברתיות, המורכבות גם כך בגיל הזה, "הופכות לקשות מנשוא" בקרב טרנסים וטרנסיות. תחושות הריחוק, הבידוד והניכור, אשר טרנסים וטרנסיות רבות מעידים עליהם גם בגיל מבוגר, הן תחושות מחודדות במיוחד בגיל ההתבגרות. כך, כבר מילדות, חיי טרנסים רבים מוסללים "על נתיב של הסתרה, הדחקה ובריחה" (נורה גרינברג, התמקדות בניתוח).
המרחב הטיפולי הראוי וחשיבותו
"האדם הטרנסקסואלי חייב לגלות את עצמו, לבנות את עצמו, להמציא את עצמו. שלא כמו ה"נורמלים", העוברים את כל תהליכי ההבניה והגיבוש של הזהות המגדרית בתנאים של לגיטימיות ובסביבה תומכת, האדם הטרנסקסואלי מחוייב לעבור באזור-לא-אזור הזה במהירות המרבית, בתנאים לא תנאים, כשסכנת החשיפה אורבת לו מכל עבר". (נורה גרינברג, ההתמקדות בניתוח)
ראשית, חשוב להבין: בדיוק כמו אצל סטרייטים, הומואים ולסביות – המרחב הטיפולי הראוי מתייחס לחוויה האישית. הוא חף מהכללות, ונעדר סטראוטיפים. כל חוויה היא אישית, וכפי שמגדר הוא פלואידי ולא בינארי, כך גם הטיפול – אין נוסחה, אין גוונים חדים של שחור או לבן, אין תהליך מוסכם שמביא מנקודה A לנקודה B. כל אדם מביא עמו לחדר הטיפולים את החוויה הטרנסית שלו – יש כאלה המבקשים להתגבר על השלכות של טרנסופוביה מופנמת, אצל אחר הטיפול יתמקד במורכבות הטיפול ההורמונלי, ואדם שלישי יבקש לפתור בעיות בחיי הזוגיות, בעוד הוא נהנה ממערכת תומכת מבית. כל בעיה היא ייחודית, וכל תהליך הוא מותאם.
מרחב טיפולי ראוי הוא מרחב לא שיפוטי, המאפשר לכל מטופל ומטופלת להתמודד עם ההשלכות הייחודיות והמורכבות של התהליך האישי שהוא או היא עוברים. הטיפול מכסה קשת של סוגיות – מהתמודדות עם דיספוריה מגדרית, דרך המורכבות של השינוי ההורמונלי או הניתוח, סוגיות של אי-הלימה, טרנסופוביה מופנמת המעכבת את התהליך ומהווה גורם סיכון נוסף בחייו של הטרנס/ית, ועד היציאה מן הארון והתמודדות עם הסביבה הקרובה.
הטיפול תלוי לא רק בשלב שבו מגיע המטופל, אלא גם בגילו. בעוד שאצל חלק מהטרנסים והטרנסיות, התהליך וההבנה עשויים להגיע בגיל מאוד צעיר, הרי שרבים מהם מעידים כי מילדות, הם מרגישים כי הם חייבים להסתיר את זהותם והווייתם ("תפסיק להתנהג כמו בת", "תהיה יותר גבר", "אל תשחק עם ברביות"). כפי שהזכרתי לעיל, הבעיות בגיל ההתבגרות הן ייחודיות, וכוללות אתגרים מאי קבלה עצמית ועד התמודדות עם סביבה עוינת לאחר היציאה מהארון. ויש גם בעיות גופניות: צמיחת השדיים, למשל, עלולה להיחוות כתהליך טראומטי המתבטא גם בהשלכות גופניות – מהליכה שפופה ולבישת בגדים רחבים ועד קניית "ביינדר". בעיה נוספת, הדורשת ליווי צמוד ואמפתי, היא לקיחת הורמונים – תהליך שחייבים לנקוט בו משנה זהירות ולעשות בליווי רופא המומחה בתחום. המרחב הטיפולי חייב לאפשר את היכולת לניעות המגדרית, ובעיקר למצוא את המקום היותר נוח לכל מתבגר ומתבגרת או מטופל או מטופלת.
בעיה שעמה מתמודדים טרנסים וטרנסיות רבות בחדר הטיפולים, ובכל גיל, היא סוגיית אובדן הזהות או מימוש הזהות "המוסתרת". רבים ורבות מעידים כי "חשבנו שאנחנו מישהו אחד ואז גילינו שאנחנו מישהו אחר לגמרי" או"היה ברור שאסור לחשוף את ה'אני' האמיתי שלי" – תחושה שמתלווה אליה גם פחד ובושה. אלה תחושות חזקות בכל גיל. טרנסים וטרנסיות – ובמיוחד אלה שלא יכולים או בוחרים שלא "לעבור" במין אליהם נולדו – חווים את הטרנסופוביה באופן יומיומי כמעט, ובכל שלב בחייהם: בתא המשפחתי, בקבוצת השווים, בצבא, בבית ספר, ובמקום העבודה.
בין אם אנחנו טרנסים ובין אם לאו, כולנו רוצים וזקוקים לאישור חברתי – זה נותן תוקף למי שאנחנו. חווית הקבלה – ראשית של עצמנו, ולאחר מכן של הסביבה אותנו – היא מעצימה, וחיונית לחיים טובים יותר. על כן, החוויה בחדר הטיפולים – האמפתיה, האישור, ההגעה ההדרגתית להבנה של "מי אני", והיכולת של המטפל להבין את זה, היא משמעותית לאין שיעור.
לשאלה "מי אני" מצטרפת פעמים רבות הסוגיה של "איך אני עובר/ת"– אני אישה או גבר, נערה או נער, טומבוי או "יותר מדי פמית". רבים ורבות מרגישים שהם לא מספיק גבריים, לא מספיק נשיים, ועוסקים תדיר בשאלה "איזה גבר אני רוצה להיות", "איזו אישה אני רוצה להיות".
לסוגית הזהות, ולשאלה החיונית "מי אני", מתלווה תדירות תחושת בדידות מאוד גדולה, והשאלה "מי ירצה/תרצה אותי ככה" היא שאלה שעולה לעתים תכופות בחדר הטיפולים. רבים ורבות מתמודדים עם בעיות בזוגיות, ולא מעטים חיים בסוד. אחד הפחדים התכופים העולים בטיפול הוא נטישת בן/בת הזוג לאחר ש"יגלו מי אני באמת", או לאחר השלמת תהליך שינוי המין. בנוסף, פעמים רבות, טרנסים חשופים לאלימות פיזית או להתעללות נפשית מצד בני או בנות זוגן. אין זה מקרי: מבחינת רבים ורבות מהם, הכניסה לקשר נעשית מראש מעמדה פחותה, והשאלה "מי ירצה אותי" עלולה לתרום לכניסה למערכות יחסים מורכבות או נצלניות.
לסיכום, חשוב מאוד לציין: למרות האתגרים היומיומיים של החיים כטרנס/ית – בין אם בתוך הארון או מחוצה לו – יש גם יותר ויותר סיפורי הצלחה. כשיש סביבה תומכת, הסיכוי להגיע למקום יותר נוח, בטוח וטוב ויותר, גבוה יותר. טרנסים וטרנסיות רבים, על כל הקשת ובכל הגילאים, נמצאים בתהליכים טובים וחיים חיים שלמים ומלאים. יש היום טרנסים שיוצאים מהארון בגיל מאוחר, גם אחרי שהקימו משפחה. יש אופק אופטימי, ולא כל סיפור הוא קשה. תהליך חיובי ובונה של השלמה פנימית, בחדר הטיפולים ומחוצה לו, מוביל לא רק לאהבה עצמית, אלא גם לקבלה מוגברת מהסביבה. כך, הסיכוי לחיות חיים טובים, בעלי הגשמה עצמית, הוא משמעותי.