מין, מיניות – מה זה בכלל?

כאשר אני שואלת בהרצאות ובהכשרות מהי מיניות, בתחילה יש שקט באולם. לאחר דקה של מבוכה מתחילות להיזרק לאוויר אסוציאציות רבות.

מה היא מיניות בשבילכם?

מתי בפעם הראשונה נתקלתם במושג? האם היה זה בתקופת הילדות? בהתבגרות?

האם שוחחו איתכם פעם על מיניות? מי שוחח?

האם השתתפתם בבית הספר בשיעורי חינוך מיני?

האם ההורים דיברו איתכם על הנושא או התחמקו משיחה?

עם מי אתם הייתם רוצים לברר מהי מיניות?

למעשה משחר ההיסטוריה כולם חושבים על מיניות, מדברים על מיניות ועוסקים בפרקטיות מיניות. מעניין לראות את ההתפתחות בשיח בהתאם לתרבות, למקום ולזמן.

מיניות על שלל גווניה קיימת מאז ומעולם בכל התרבויות. ביוון העתיקה היה למיניות הקשר פוליטי, שלאו דווקא קשור לסיפוק הצרכים המיניים. החברה היוונית נשלטה על ידי אליטה גברית, והפרקטיקה המינית הייתה עבורה חלק מיישום עליונותה השלטונית, לרבות יחסי מין עם גברים. הגברים השליטים עודדו לעסוק במשגל, שעיקרו חדירה כדי ליישם את עליונותם ושליטתם בבן הזוג הכנוע. המושג "פדרסטיה" שימש לתיאור החיזור/המרדף מיני של גברים בוגרים אחרי מתבגרים. מה שבימינו יכול להיחשב לניצול ולפגיעה מינית, היה אז חלק ממוסכמות של שליטה ויחסי כוחות ונחשב כיחסי הדרכה ארוטיים. גם ברומא העתיקה משכב זכר היה מקובל וחלק מיחסי כוחות של שליטה פוליטית, חברתית וערכית.

הדת הנוצרית העמידה את המין כחטא הקדמון, והתייחסה אליו בהקשר של רבייה והמשכיות. הנצרות והכנסייה החלו להתוות קו של סוטים וסטיות, מה נכון ומה מקובל. למעשה הנצרות יצרה את השיח על נורמלי ולא נורמלי מבחינה של פרקטיקה מינית.

בתחילת המאה העשרים נולד מדע המין, הסקסולוגיה. התחילו לחקור את הנושא, בעיקר בהקשר של רפואה ומדעי החברה. שאלות נוספות שהחלו לחקור היו בנושאי בריאות הציבור, לרבות זנות, היגיינה אישית ומחלות מין (מיניות – מבוא קצר מאוד, ורוניק מוטייה, הוצאת מוסד ביאליק, 2008).

במקביל מודלים ביולוגיים הדגישו את נושא הדחפים הטבעיים והביולוגיים כבסיס למגוון חוויות חברתיות. הגדירו מה נורמלי ומה לא ביחס לדחפי הרבייה האנושיים. נשים נתפסו כנחותות מגברים בגופן ובמעמדן, ודובר על הבדלים בהתנהגות ובצרכים המיניים. המיניות הגברית נתפסה כאגרסיבית והנשים סיפקו את התשוקה הגברית, שנבעה מצורכי רבייה ודחפים מיניים. השיח המגדרי תפס מקום של כבוד בדיכוי הנשים בכל הרבדים של חייהן.

פרויד דיבר על תיאוריית הדחף הלא מודע והליבידו, שראתה בתשוקה המינית דבר שאי-אפשר להתגבר עליו ונוכחותה קיימת באופן תדיר אצל גברים ונשים. הוא האמין שההתפתחות האישית היא תהליך של התפתחות פסיכו-מינית, כלומר סדרה של שלבים שבהם הילד מונע בידי הצורך לספק דחפים מיניים ותוקפניים באזורים מפיקי עונג של הגוף: הפה, פי הטבעת ואיברי המין. בכל שלב הילד/ה מתמודד/ת עם קונפליקט בין סיפוק צרכיו ובין המגבלות שהחברה מציבה בפניו (כגון גמילה מהנקה והרגלי ניקיון). עודף וחוסר סיפוק של צורכי הילד/ה עלולים לעורר חרדה, שיכולה להוביל להתנהגות בלתי סתגלנית. פרויד תיאר חמישה שלבים: אוראלי, אנאלי, אדיפלי, חביון וגניטלי (מיניות ואהבה, זיגמונד פרויד, הוצאת עם עובד, 2005).

מישל פוקו ודיוויד הלפרין דיברו על כך שמיניות אינה מאפיין טבעי של החיים האנושיים, אלא קטגוריה מובנית שמקורותיה היסטוריים, חברתיים, תרבותיים ולא ביולוגיים. על פי פוקו, "המיניות מיוצרת על ידי השיח עליה עצמה, לרבות שיח על ההיתרים והאיסורים". עוד מצביע פוקו על חידוש בתחום השיח המיני כשהופיעה ההבחנה בין סוגי מיניות שונים, שהובילה ליצירה של ה"סוטים" וה"סטיות". פוקו אינו שולל את קיום ההיסטוריה הארוכה של יחסים מיניים בין בני אותו מין. הוא מדגיש שלפני העידן המודרני (המאה התשע עשרה) לא הייתה חלוקה של אנשים לפי זהויות המבוססות על העדפתם המינית (הרצון לדעת, תולדות המיניות, כרך ראשון, מישל פוקו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996).

השיח על איסורים הביא עמו גם את טביעת המונח "הומוסקסואל", ככל הנראה על ידי עיתונאי הונגרי בשם קרל מריה קרטבני בשנת 1868, אשר שלח מכתב שיצא נגד החקיקה הפרוסית בעניין משכב זכר. למעשה עד שנת 1973, איגוד הפסיכיאטריה האמריקאית (DSM) הגדיר את ההומוסקסואלית כמחלת נפש. מאבקם של ארגוני הזכויות הלהט"ביים הביא לשינוי ולהבנה שלא מדובר במחלת נפש.

מחקרים רבים נעשו בתחום של המיניות והבנתה. אחד החשובים היה המחקר של קינסי, שנעשה בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים בארצות הברית. קינסי חקר יותר מעשרת אלפים בני אדם לגבי התנהגותם המינית. המחקר הראה שהגבולות בין ה"נורמלי" ל"סוטה" אינם ברורים וחד־משמעיים. קינסי דיבר על רצף מ-0 עד 6 – בקצה האחד ישנה הטרוסקסואלית מוחלטת ובקצה שני הומוסקסואליות מוחלטת. מחקרים נוספים שנעשו מאז מדברים על כך שבין שישה לעשרה אחוזים מהאוכלוסייה הם להט"ב (מיניות – מבוא קצר מאוד, ורוניק מוטייה, הוצאת מוסד ביאליק, 2008).

אפשר לראות שההבנה של מין ומיניות הייתה מבוססת על שלושה אספקטים עיקריים: מוסר ודת, ביולוגיה ומודלים חברתיים.

מעניין לראות שקולן של הנשים בנושא המיניות נדחק לפינה או לא נשמע, ולא סתם. זה היה נושא שיוחס רק לגברים, כחלק מאג'נדה פוליטית, חברתית, דכאנית וכוחנית.

המודעות למיניות הנשית ולנשיות קמה עם הופעתן של תנועות נשים ומחאות ועם עלייתה של התנועה הפמיניסטית בסוף המאה התשע עשרה. התנועה הפמיניסטית באותה תקופה הציבה את המאבק על שוויון פוליטי ואזרחי לנשים, והמיניות הייתה חלק מהביקורת על הדיכוי המגדרי שלהן.

כאשר אני מדברת על מיניות היום אני מתייחסת לחמישה מרכיבים שעליהם כתבו החוקרים שיבלי ודסקו (Shively & DeCecco):

1. זהות ביולוגית (זכר/נקבה): לכולנו יש איברים פנימיים ואיברים חיצוניים, והם מעידים על הזהות הביולוגית.

2. זהות מגדרית (גבר/אישה): התחושה האישית של כל אחת ואחד מאיתנו כנשים או כגברים. תחושה זו מושפעת בדרך כלל מהמִשטור המגדרי שאליו כולנו נחשפים.

3. התנהגות מגדרית: מאפיינים תרבותיים וחברתיים, ציפיות חברתיות להתנהגות גברית או נשית.

4. נטייה מינית: המשיכה הפיזית, הרגשית והאינטימית.

5. משיכה מינית: מתייחס רק לפרקטיקה המינית.

בסקירה זו ניסיתי להביא מקצת מהעניינים שחקר המיניות עסק ועוסק בהם. מובן שאפשר להרחיב ולהעמיק בכל תיאוריה או מגמה בחקר המיניות.

אם נחזור לתחילת הסקירה: שאלתי אתכם "מהי מיניות בשבילכם?"

האם עכשיו תסתכלו עליה מנקודת מבט אחרת?

עד כמה המיניות שלנו מחוברת למסרים, לחברה ולתרבות שבה אנו חיים?

עד כמה כל אחת ואחד נותן לעצמו מקום לשאול שאלות מורכבות לגבי מיניות ופרקטיקה מינית?