קשה מאוד לדבר על אונס. מדובר באירוע כה טראומטי, וברשימת השלכות כה ארוכה ומקיפה על חייהם של הנפגעות והנפגעים, עד שלעתים נדמה שכל ניסיון לבאר אותו מועד מראש לכישלון. ענת גור הגדירה את הניסיון לדבר על תקיפה מינית כניסיון לדבר "על הבלתי ניתן לדיבור […] המילים שאנחנו מנסים לתת מגמדות, ממזערות, עושות טריוויאליזציה של הזוועה". ובכל זאת, דיבור הוא מאבני היסוד של תהליך ההחלמה. עיבוד והבנת האירוע מהותיים להתגברות עליו, ולהזדמנות לחיים טובים יותר עבור הנפגעות והנפגעים. במאמר זה אסקור תחילה את ההשלכות ארוכות הטווח של אונס על נשים ועל גברים, ולאחר מכן אפרט על חשיבות מרחב טיפולי ראוי לעיבוד הטראומה.
אחת מכל שבע נשים עוברת אונס במהלך חייה. באשר לנפגעים גברים, הרי שההערכות נעות בין 3% ל-16% – תלוי את מי שואלים ואיך שואלים. ישנה הערכה כי רק אחד מכל עשרה גברים מדווח על אונס או ניסיון אונס שעבר, ועל כן אפשר כי גם ההערכות ה"נדיבות" ביותר בטעות יסודן. בשנת 2015, על-פי נתונים של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל, כמעט 85% מהפניות דיווחו על פגיעה בנשים, נערות וילדות, ו-15.5% דיווחו על פגיעה בגברים, נערים וילדים. ב-95% מהמקרים, התוקף הינו גבר. ב-85% מהמקרים, התקיפה מבוצעת על-ידי אדם שהקורבן הכיר או הכירה – בני משפחה, ידידים, מורים, מטפלים, קולגות וכדומה.
השלכות ארוכות טווח על נפגעות ונפגעי אונס
בנוסף לכאב הפיזי המיידי, אונס מערער בצורה חריפה את יסודות העולם של הנפגעת והנפגע. תחושת האימה הקיומית, אובדן השליטה המוחלט, וחוסר האונים אל מול התוקף, מובילים לכם שנפגעות ונפגעי אונס רבים מפתחים הפרעה פוסט-טראומטית (PTSD). מבחינה זו, אונס הוא גורם סיכון גדול יותר ל-PTSD מאירועים טראומטיים אחרים כולל שוד, תקיפה, מוות פתאומי של אדם קרוב ואסון טבע. תסמיני ה-PTSD יכולים להופיע בדרגות חומרה שונות ולכלול חלק או את כל התסמינים הבאים: התקפי חרדה ודיכאון, הפרעות אכילה, הפרעות התנהגות, פגיעה עצמית ונטיות אובדניות.
נפגעות ונפגעי אונס רבים סובלים מחודרנות – הם משחזרים שוב ושוב את הטראומה, חווים אותה ברמות שונות של חומרה, חולמים עליה וסובלים מסיוטים עליה, וסובלים ממצוקה פתאומית חזקה אם הם נחשפים למשהו שמזכיר להם את האונס. חודרנות מובילה לחרדה, זעם כלפי עצמם והסביבה, קושי לישון וקושי לתפקד בחיי היומיום.
תגובה שכיחה נוספת היא דיסוציאציה – ניתוק נפשי. במהלך האירוע, הדיסוציאציה מסייעת למותקף ולמותקפת לשרוד את הטראומה על-ידי התנתקות רגשית מהאירוע, אך לניתוק נפשי מתמשך השלכות חמורות: דיסוציאציה פוגעת בוויסות הרגשי, מונעת מהנפגעת והנפגע לעבד את האירוע ובכך את האפשרות להחלים ממנו, ופוגעת בהסתגלות לטווח ארוך.
נפגעי ונפגעות אונס רבים חווים משבר אמון כה גדול באחרים, ותפיסת עולמם מתערערת במידה כזו, עד שרבים ורבות מהם חווים קושי רב בשימור מערכות יחסים זוגיות, ייזום מערכות יחסים חדשות, וקושי מול חברים ובעבודה.
השלכות על נפגעות מול השלכות על נפגעים
מחקרים על נשים שעברו אונס מראים כי המצוקה המיידית הגבוהה מאונס פוחתת כחודשיים או שלושה אחרי האירוע וכי פחדים, חרדות, הערכה עצמית נמוכה, ובעיות בתפקוד המיני נמשכים עד שנה וחצי לאחר האונס. ההערכות מדברות על כך ש-94% מנפגעות אונס מתאימות לקריטריונים של PTSD 12 יום לאחר האירוע עצמו, וכי 46% עדיין סובלות מתסמיני PTSD שלושה חודשים אחרי האירוע. אצל רבע מהנשים, התסמינים מופיעים שנים גם לאחר האירוע, וכוללים הפרעה פוסט-טראומטית על כל המשתמע ממנה, דיכאון, הפרעות חרדה שונות, נטייה מוגברת לשימוש באלכוהול ובסמים, אכילת יתר והפרעה אובססיבית קומפולסיבית (OCD).
מעבר לפגיעה הנפשית העמוקה, לאונס עלולות להיות פגיעות גופניות התורמות לטראומה לטווח קצר וארוך: חלק מהנפגעות נדבקות במחלת מין, אצל רבות מהם קיימת חרדה מגילוי איידס עד שלושה חודשים לאחר האירוע, 5% מהן נכנסות להריון מהתוקף, וחלקן סובלות מכאבים כרוניים באגן הירכיים, מבעיות קיבה ומעיים, מכאבי ראש, מכאבים כלליים ומאי סדר במחזור.
השלכות על נפגעי אונס
בנוסף לקשת ההשלכות השליליות הקיימות הן אצל נפגעות והן אצל נפגעי אונס – תסמיני הפרעה פוסט-טראומטית, דיכאון, ניתוק נפשי, קושי בבניית מערכות יחסים, וסיכון מוגבר לשימוש מופרז באלכוהול וסמים, יש כמה השלכות ייחודיות לגברים שעברו אונס. גוף המחקר על ההשלכות ארוכות הטווח של תקיפות מיניות על גברים חדש יחסית, והחל רק בשנות ה-80 של המאה הקודמת. הספרות המחקרית המעודכנת עדיין סובלת מדלות. אך מהספרות הקיימת, וכן מניסיוני כמטפלת, ניתן להצביע על כמה מאפיינים משותפים אצל גברים שעברו אונס בבגרותם.
נפגעים רבים חווים קושי בהגדרת הזהות המינית – הם מתקשים להמשיך ולהגדיר את עצמם כגברים ("האם אני גבר לאחר מה שקרה לי?", שואלים רבים מהם) ומבדילים את עצמם מגברים אחרים. לבלבול והערעור ביסודות הזהות יש השלכות על התפקוד היומיומי – הם מדווחים על התנהגות מינית קומפולסיבית או נמנעת לגמרי, קושי בלבסס יחסים אינטימיים, תפקוד מיני לקוי, ודאגה מיכולתם להמשיך ולפרנס את משפחתם או לדאוג לעצמם. כדי להתמודד עם תחושות אלה, הם נוטים יותר לריבוי שותפות למין, תוקפנות והתנהגות מסוכנת. מאפיין נפוץ נוסף הוא בלבול באשר לנטייה מינית – הם חוששים שההתעללות "הפכה" אותם להומואים, ולעתים קרובות סובלים מהומופוביה.
לקריאה בהרחבה על פגיעות מיניות בקהילה הלהט"בים
המרחב הטיפולי
ראשית, חשוב לחדד: אין הטיפול בנפגעת אחת דומה לטיפול באחרת. כפי שהאירוע הוא ייחודי, כך גם הטראומה וההתמודדות עמה על שלל תסמיניה, ולכל נפגעת ונפגע סיפור אחר, רקע אחר, ומבנה אישיות אחר. לכל פגיעה יש את המאפיינים הייחודים לה, נזקים אחרים, דרגת אלימות שונה, פוגע בעל אופי אחר (זר או אדם מוכר, למשל), ומצב הנפגע או הנפגעת לפני הפגיעה. לכל אחת ואחד חשוב להתאים את הכלים הטיפוליים המתאימים להם. עם זאת, יש מספר תלונות ומצוקות שכיחות לנפגעי ונפגעות.
אחת ההשלכות החזקות והמצוקתיות ביותר של אונס הוא הקושי ביצירת קירבה ואינטימיות עם אנשים בכלל, וביחסים רומנטיים בפרט. יש שבר עצום באמון בבני אדם, בטוב שקיים בעולם. יש קושי רב לסמוך על אדם, פן ירע לנו. יש קושי גדול בלהאמין שאדם אינו מבקש לפגוע בנו.
השבר באמון מתבטא באזורים רבים בחיים, והוא רחב היקף: לא רק קושי לקיים מערכת יחסים זוגית, אלא גם קושי להסתדר עם גורמי סמכות – בעיקר אצל נשים, המתמודדות בחיי היומיום עם מנהלים או מפקדים גברים. מטופלות חיילות, למשל, שנאלצות להמשיך ולתפקד בתוך מרחב וסביבה גברית בעיקרה, חוות קושי רב בלהאמין שהמרחב שהן פועלות בו בטוח ומוגן.
רבים מהנפגעות והנפגעים מנסים לייצר סדר יום בטוח, ורבים מהם מפתחים תסמינים של הפרעה אובססיבית קומפולסיבית (OCD), המעניקה אשליה של החזרת תחושות שליטה וביטחון שאבדה במהלך האירוע הנורא. אחת המטרות בטיפול היא החזרת תחושת השליטה והביטחון – גם כשמשהו שובר את השגרה הנוקשה שבנו לעצמם. רבים ורבות מתקשים להאמין במטפל, ויש כל העת משא ומתן על אמון ובדיקה כמה אני שם, עד כמה אני מאמינה להם ולהן. כך, הנושא של שליטה וחוסר שליטה הוא אחד המוטיבים המרכזיים בתהליך הטיפול.
אני רוצה לסיים בשיר שהביאה מטופלת לאחת הפגישות שיר שדרכו ביקשה לדבר את כאבה . אני חושבת שישנה חשיבות עצומה לתת לכל מטופל ומטופלת את היכולת לדבר דרך המקומות או השברים שבהם הו או הן מרגישים בטוח לרבות שיירם, ציורים וכיו"ב.
לחצו כאן לחזרה לעמוד הבית 