טיפול בטרנסים בישראל | טיפול נפשי טרנסים באופן כללי, בתחום הספציפי של הקהילה הגאה החומר עדיין מצומצם. את הדברים שאביא אני כותבת מתוך ניסיוני הקליני ב-12 השנים האחרונות, שבהן טיפלתי ועודי מטפלת בנשים, בגברים, בצעירים ובצעירות מהקהילה, שעברו פגיעות מיניות על ידי פוגעים שמשתייכים לקהילה הגאה.

כשאני חושבת על מיעוט החומר הכתוב ובכלל על השיח המושתק, חשוב לזכור שמדובר בקהילה שסבלה ועדיין סובלת מאלימות, מהומופוביה, מלהטבופוביה, מטרנסופוביה, גילוי עריות ועוד. אפשר להניח שחוויית האלימות המוכרת להם מחוץ יכולה להיות משפילה וקשה יותר כשהיא מבפנים. אולי על כן רבים עדיין מעדיפים להשתיק את סיפורי הפגיעה, כדי לא לחוות פגיעה נוספת על זאת שכבר חוו מצד אנשים מחוץ לקהילה.

רוב בני האדם רוצים לחוות אהבה וקשרים אינטימיים. רובנו לומדים ומפתחים את הציפיות, הפנטזיות וההתנהגויות דרך הסתכלות על הורינו, על הסביבה, תכניות טלוויזיה, המדיה ואתרי האינטרנט. עד לפני כמה שנים היו מעט מאוד חברי קהילה מוכרים, סדרות טלוויזיה שבהן היו דמויות גאות או סדרות שמוקדשות כולן למציאות ולחיים של הקהילה הגאה.

לעומת ההצפה בחומרים ובמסרים על מה היא זוגיות "בריאה" וזוגיות מכבדת באוכלוסייה הסטרייטית, לא תמיד הדברים ברורים באוכלוסייה הגאה. אביא לדוגמה את הסדרה "הכי גאים שיש", שזכתה לאחוזי צפייה גבוהים בזמנה. מה ילמד נער צעיר שיראה את הקשר בין ההומו החתיך (בריאן קיני) והעשיר ובין הנער הצעיר (ג'סטין), שמפלס דרכו בסצנה הגאה? מה תלמד הצעירה שתראה את הסדרה "ישנן בנות" שבה מככבת דמות הלסבית ה"בוצ'ה" (שיין), שכובשת מדי ערב אישה אחרת בבר או במסיבה?

בקליניקה אני פוגשת צעירים וצעירות רבים שרוצים לחוות ולממש את האהבה שלהם, לחגוג את ההכרה במי שהם ולעתים בשל כך ממהרים להכניס את עצמם לסיטואציות שעלולות להיות פוגעניות. כאשר בחור צעיר או נער יוצר קשר דרך אתר היכרויות או דרך רשת חברתית, לרוב מה שהוא רוצה זה להרגיש ולחוות אהבה, לאו דווקא מין או לפחות לא מיד בהתחלה. הם רוצים להתרגש, להרגיש קרבה, אינטימיות, חום ובין היתר גם לקיים מגע מיני.

אני זוכרת מטופל שלי שהגיע לקליניקה כאשר היה בן 21. הוא תיאר חוויה שעבר כשהיה נער בן 16. הוא בדיוק "יצא מהארון", ההתרגשות הייתה גדולה ועמה הרצון לממש את זהותו. הוא נכנס לאתר היכרויות והתחיל להתכתב עם בחור, שהיה מבוגר ממנו בעשר שנים. בשלב מסוים, לאחר שהבחור המבוגר החמיא לו כמה פעמים על המראה שלו ועל דברים נוספים, הם קבעו להיפגש. המבוגר אסף את הבחור הצעיר במכונית. המטופל שלי תיאר איך בקושי הספיק להיכנס ולהגיד "שלום", ואחרי נסיעה של מטרים ספורים, התחיל המבוגר לגעת בו, לבקש ממנו לעשות לו דברים בעלי אופי מיני, מבלי לעצור לרגע ולשאול אותו אם זה נעים לו ואם הוא רוצה בכך. לקח למטופל כמה שנים עד שידע לקרוא לאירוע הזה "פגיעה מינית". הוא הרגיש בושה ואשמה ונהג לומר: "זו אשמתי, אני בחרתי להיפגש איתו." אותו מטופל הוסיף ואמר לי: "את יודעת, ככה זה. כולם עוברים את זה במסיבות, בברים, בשירותים. כל החברים שלי עברו את זה ואף אחד לא קורא לזה פגיעה."

יציאה מהארון בגיל צעיר, כפי שמתואר בסיפור של המטופל, מזמנת לצד ההתרגשות ותחושת השחרור והגאווה גם מצבים מיניים, שבהם יכולים להיות פערים בין הרצון לחוות את הגאווה שבגילוי ובין ההתפתחות הרגשית וניסיון החיים. אנו עדים ליציאה מהארון בגילים מוקדמים של חטיבת הביניים, כאשר ניסיון החיים והבשלות (לרבות הבשלות המינית) אינם תואמים את הציפיות ואת המציאות במסיבות, בברים ובסצנה הגאה. רבים מהצעירים והצעירות רוצים לחוות גם פרקטיקה מינית, אולם אינם יודעים למה לצפות. לרוב כל מה שירצו זה חיבוק, נשיקה וליטוף, לאו דווקא יחסי מין שכוללים חדירה, מין אורלי וכיוצא באלה. הפער הזה מייצר מרחב לפגיעה ומרחב לא בטוח.

אותו מטופל, שמספר על סצנת המסיבות והברים, מדבר על מה שאני ורבים מעמיתיי קוראים לו "טקסי החניכה". זה ברור ומובן שבמסיבה יצבטו לך בתחת, ייקחו אותך לשירותים, יגרמו לך להשתכר, וזה "בסדר". כלומר לכל באי המסיבות זה נראה לגיטימי. תחושת ה"שחרור" והמיניות ה"מתפרצת" מייצרת בלבול בין היכולת להיות בלי חולצה ובין זה שאתה או את לא יכולים לגעת בי אם איני רוצה בכך.

באחת מהפגישות הטיפוליות של קבוצת נשים לסביות שליוויתי, הן דיברו בפתיחות על הנושא של "מושג השירותים". הן תיארו איך הן נוהגות ללכת לבר של נשים, וחלק מהפרקטיקה המקובלת היא להיכנס עם מישהי לשירותים ולקיים יחסי מין. כאשר שאלתי אותן אם הן נהנו, אם הרגישו בטוחות ואם הגיעו לסיפוק, הן היו המומות משאלותיי. רבות מהן אמרו: "לא רק שלא נהנינו, הרגשנו מושפלות", ובאותה נשימה הוסיפו: "אבל זה היה חלק מהמשחק. כך אנחנו נכנסות לעולם הזה."

בחדר הטיפולים אני רואה את הקושי של אותם אנשים לייצר אינטימיות, לאפשר מגע בקשרים הזוגיים ובכלל לייצר קשרים שבהם הם מרגישים ביטחון ונותנים אמון. אם הם נמצאים עדיין בתהליך גיבוש הזהות, פעמים רבות תעלה השאלה אם הפגיעה גרמה לי להיות הומו או לסבית, או אם כיוון ש"בחרתי" בדרך זו, "מגיע לי" לקבל יחס כזה. כלומר ההפנמה של ההומופוביה, של הארון והבושה, ונוסף על כך הפגיעה המינית על ידי מישהו מהקהילה, יכולים להוות מרכיב מרכזי בטיפול.

כשאני מדברת על פגיעה מינית בקהילה אני מתייחסת למרחב גדול של פוגעניות, שיכול להיות במפגשים מיניים חד-פעמיים, במסיבות, בברים וגם במערכות יחסים. כאשר מטופל נמצא במערכת יחסים זוגית, הבלבול גדול יותר. הרי איך יכול להיות שבן הזוג שלי פוגע בי? הפערים יכולים לבוא לידי ביטוי בכוח שיופעל על בן הזוג "החלש" יותר, זה שמביא פחות כסף הביתה, שאין לו סמלי סטטוס נחשבים לרבות מקצוע, נכסים וכיוצא באלה. המרכיב הזה יבוא לידי ביטוי בצורך של הגבר או האישה לעשות דברים עם בני הזוג שלהם שהם אינם מרגישים בהם נוח, שמכאיבים להם או שאינם מספקים אותם. מרכיב הכוח שיופעל יהיה רגשי ומיני כאחד.

אני זוכרת מטופלת שהייתה בשנות העשרים לחייה, אשר הגיעה לקליניקה שלי ושיתפה אותי באלימות הרגשית, הפיזית והמינית שחוותה מבת הזוג המבוגרת. היא נהגה לומר לי: "אין מה לעשות. כך היא אוהבת אותי."

הקושי הגדול לדבר על האלימות המינית בתוך הקהילה נובע לדעתי גם מהפחד שסטריאוטיפים, דעות קדומות והומופוביה הקיימים בחברה ההטרונורמטיבית, יהוו קרקע פורייה להמשך גלי השנאה והאלימות שקיימים כלפי הקהילה הגאה. ההפנמה של ההומופוביה והקושי להיות חלק מקבוצה שאינה שולטת גורמים להשתקה ולקושי להוציא את הפגיעה מתוך הקהילה, לשוחח אותה ועליה ולנסות לייצר מרחב פתוח ובטוח.

אלימות ופגיעות מיניות קיימות בכל חברה ללא הבדל דת, גזע ומין. אנשים גאים וגאות שחווים אלימות מחוץ לקהילה הלהטב"קית על רקע זהותם ובתוך הקהילה נפגעים על ידי חבריה, נמצאים במצוקה קשה. שום מקום אינו בטוח עבורם, מרחבים שלמים הופקרו משליטתם והקושי יבוא לידי ביטוי בכל ממד בחייהם. בטיפול צריך להחזיר את השליטה לחייהם, לעזור להם לספר את סיפורם, לעזור להם למצוא את הכוח ולעזור לייצר אמון מחדש ויכולת לפתח אינטימיות – בין חברים וגם אינטימיות זוגית.