גילוי עריות: השלכות ארוכות טווח, התמודדות והחשיבות של מרחב טיפולי ראוי
למרות עיסוק מחקרי הולך וגובר בשני העשורים האחרונים בהשלכות ובטיפול הראוי בנפגעות ונפגעי גילוי עריות, הרי שגילוי עריות הוא עדיין בין תופעות ההתעללות המינית המושתקות ביותר על קשת ההתעללות המינית. כל מאמר העוסק בגילוי עריות ייראה לקורא כ"רשימת מכולת" של תסמינים, סיכומים של השלכות ומלים יבשות, גם אם קשות, שנדמה כאילו נזרקו כלאחר יד לחלל הדף. הסיבה לכך פשוטה: קשה מאוד לדבר על גילוי עריות. כמעט בלתי אפשרי. זו טראומה שמערערת עד היסוד את חייהם של הקורבנות, היא לעתים קרובות כרוכה בהתעללות מינית ממושכת, וההשלכות ארוכות הטווח שלה רבות וחמורות. במאמר זה, אנסה להסביר את התופעה שרובנו תופסים כבלתי ניתנת להבנה – כולל הנפגעות והנפגעים עצמם. בכל תהליך החלמה, כפי שכל נפגעת ונפגע מינית יכולים להעיד, מלים הן חשובות – הגדרת הבלתי ניתן להגדרה הוא מהותי, ופתיחת הנושא היא הצעד הראשון לעבר הבנה טובה יותר של הנושא, ובניית חיים טובים יותר למען אלה ששרדו.
בואו נתחיל בשבירת כמה מיתוסים: גילוי עריות לא ייחודי לשכבה סוציו-אקונומית מסוימת. הוא אינו מבחין בין רמות הכנסה או השכלה. הוא מתרחש בכל מקום, בקרב כל מוצא אתני, אצל דתיים ואצל חילונים. שנית, גילוי עריות שכיח מהנהוג לחשוב: בשנת 2015, על-פי נתונים של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל, 24% מהפונות והפונים דיווחו על פגיעה מינית שעברו מבן משפחה קרוב – שיעור גבוה בהרבה מהתלונות על הטרדה מינית ומהתלונות על מעשה מגונה. לפי הערכה של אנשי מקצוע, אחת מכל שבע נשים ואחד מכל 11 גברים הם קורבנות לגילוי עריות. שלישית, בעוד שגילוי עריות בין אב לבתו נחשב במשך שנים לצורה השכיחה ביותר, ולכן גם הנחקרת ביותר של גילוי עריות, הרי שלפי הערכות מעודכנות, גילוי עריות בין אחים נפוץ פי חמש מגילוי עריות בין הורה לילד.
ההשלכות ארוכות הטווח של הטראומה
קצרה היריעה מלתאר את קשת ההשלכות שנפגעי ונפגעות גילוי עריות מתמודדים עמן במהלך חייהם הבוגרים: חלק מההשלכות על נשים שונות מההשלכות על גברים, ונפגעי גילוי עריות בין אחאים מתמודדים אחרת, ועם דברים אחרים, מנפגעי גילוי עריות מצד הורה; גם כאן, יש משמעות לשאלה באם מדובר בקורבן גבר או אישה, ובאם התוקף הוא האב או האם. כמו כן, הטראומה – וכמובן התמודדות עם הטראומה – שונה מקורבן לקורבן, ותלויה גם בשלב שבו פונים לקבלת סיוע (כמה שיותר מוקדם, יותר טוב), גיל הפגיעה ומשך ההתעללות.
עם זאת, ניתן להצביע על כמה השלכות משותפות לנפגעי ונפגעות גילוי עריות, המבוססות על ספרות עדכנית בנושא והן על ניסיוני מעבודה עם נפגעות ונפגעים:
ראשית, נפגעות ונפגעים רבים סובלים מתסמינים של הפרעה פוסט-טראומטית מורכבת (Complex PTSD) בדרגות שונות – התקפי חרדה ודיכאון, הפרעות אכילה, הפרעות התנהגות, פגיעה עצמית ונטיות אובדניות, והפרעות דיסוציאטיביות. אלה הפרעות שנוצרות עקב ניתוק נפשי שעזר לילד או לילדה להתמודד עם מה שעבר עליהם בזמן האירוע; אך כמבוגרים, הוא מתבטא בחוסר יכולת להתמודד עם כעס, חרדה, עצב, או במעברים חדים בין אדישות לרגישות קיצונית, התנהגות קורבנית מתמשכת, והפרעות אישיות שונות.
שנית, נפגעות ונפגעים רבים מאשימים את עצמם במה שקרה להם, לא מרגישים ראויים לאהבה, ו"סוחבים" גם את הקושי ליצור קשרים חברתיים מהילדות אל הבגרות.
בנוסף, נפגעות ונפגעים רבים סובלים מניתוק קשר עם חלק מבני משפחתם לאחר חשיפת ההתעללות – אם בשל רגשות אשם של המשפחה ש"לא עשו מספיק" או "לא ראו", ואם משום שבני המשפחה לא מאמינים להם.
אנשים שסבלו מטראומה מתמשכת סובלים מסומטיזציה על כל המשתמע ממנה – הם לא מסוגלים להירגע ולהרגיש נינוחים, הם סובלים מכאבי ראש וכאבי עיכול, כאבי אגן וגב, תחושות חנק ובחילות. כמו כן, נפגעות ונפגעים רבים "סוחבים" בעיות ריכוז ולמידה שפיתחו בילדות לחייהם הבוגרים, מתקשים להסתגל לעבודה ולהחזיק בעבודה.
ולבסוף, פגיעה מינית בילדות – ובכללה גילוי עריות – מהווה גורם סיכון משמעותי לאלכוהוליזם, התמכרות לסמים והתנהגות מסוכנת בגיל מבוגר. נתונים מראים כי רוב העוסקות בזנות, למשל, עברו בילדותן אירוע של התעללות מינית בתוך המשפחה.
השלכות על נפגעות מול השלכות על נפגעים
בעוד שהתסמינים המופיעים לעיל – הפרעה פוסט-טראומטית מורכבת, הפרעות דיסוציאטיביות, נטייה לחרדה ודיכאון, הקושי ליצור קשרים משמעותיים, והסיכון המוגבר להתמכרות ואובדנות – משותפים לגברים ולנשים שעברו גילוי עריות, על גברים שעברו התעללות מינית מצד בן או בת משפחה יש כמה השלכות ייחודיות. ראשית, בשל תפיסות סקסיסטיות על גבריות ונשיות (גברים לא בוכים, גבר "חזק" לא מתלונן וכולי) גברים רבים חווים קושי עצום לדבר על, להסביר ולכן גם לעבד את מה שקרה להם.
שנית, אצל גברים יש באקט חודרנות "כפולה" – לא רק חדירת גוף אליהם, אלא שפעמים רבות הם נאלצו לחדור לגוף התוקף, ולעתים קרובות לבצע בו מין אוראלי. במהלך האקט, רבים מהם חוו רמות שונות של ריגוש מיני שנובע מגירוי לא רצוני. כשהם מתבגרים, נפגעים רבים של גילוי עריות מתקשים בהגדרת זהותם המינית. הם מתקשים להגדיר את עצמם כגברים, ומרגישים כושלים בתפקודם כגברים בהשוואה לנורמה הגברית הדומיננטית. רבים מהם מדווחים על התנהגות מינית קומפולסיבית או נמנעים ממין לגמרי, קושי בלבסס יחסים אינטימיים, ותפקוד מיני לקוי. כדי להתמודד עם תחושות אלה, הם נוטים יותר לריבוי שותפות למין, תוקפנות והתנהגות מינית מסוכנת. מאפיין נפוץ נוסף הוא בלבול באשר לנטייה מינית והנטייה המגדרית – הם חוששים שההתעללות "הפכה" אותם להומואים, נשים וכו', ולעתים קרובות סובלים מהומופוביה.
נשים שעברו התעללות מינית מצד בן משפחה קרוב "סוחבות", לעתים קרובות, תחושה של "בלתי נראות", אותה חוו מול אמן בילדותן – רבות חשות שאימא התעלמה מהן ומהתקיפות, ויתרה עליהן, לא שמרה ולא הגנה עליהן מפני התקיפה והתוקף. העובדה כי נבגדה על-ידי אדם קרוב, שהיה אמור לשמור עליה, מוביל פעמים רבות לתפיסה מעוותת אצל הנפגעת על איך יחסים רומנטיים אמורים להיראות. היא גם לא מאמינה שהיא ראויה לאהבה ולכן, בבגרותה, היא בוחרת בבני זוג מתעללים. התערערות האמון ב"עצמי" חזקה כל כך, עד שאימהות רבות שחוו התעללות מינית מתמשכת בילדותן מפחדות לשהות עם הילד שלהן ביחידות או לא מסוגלות לחבק אותו, ללטף אותו ולהעניק לו אהבה. לעתים, המגע האוהב מעלה זיכרונות קשים מילדותן הטראומטית.
כפי שציינתי, קיימות צורות שונות של גילוי עריות, וכל צורה מביאה עמה תחושות והתמודדויות ייחודיות לה. במקרה של גילוי עריות בין אם ובתה ואם לבנה, לדוגמה, יכולות להתווסף על כל מה שהזכרתי לעיל גם תחושת קונפליקט נוראית וקושי בלהודות שהייתה כלל התעללות. הסיבות לכך מורכבות, ונוגעות לא רק בתפיסות סקסיסטיות לגבי נשים ואימהות בחברה, המחלחלת לכל אחד ואחת מאתנו, אלא גם לעובדה שברוב המקרים, האם היא המטפלת העיקרית במשפחה. התחושה שלא נעשה בהם כל דבר פסול משותפת הן לגברים והן לנשים שעברו פגיעה מינית מאמם. אצל נפגעות גילוי עריות שעברו התעללות מינית מצד אמן, ומוכנות להכיר בהתעללות, הנטייה היא להאשים את עצמן. הן מאמינות שיש בהן משהו פסול או "רע מאוד" אם אמן התעללה בהן, וכי ההתעללות "הגיע" להן. רבות מהנפגעות חוששות שיראו בהן לסביות, או שההתעללות "הפכה" אותן ללסביות, ואילו נפגעות לסביות חוששות שנטייתן המינית נקבעה, במידה רבה, על-ידי ההתעללות. נפגעות רבות מתקשות להפריד את זהותן מזהות אמן, והן מתקשות לשמור על גבולות (הן גמישות מדי או נוקשות מדי) ביחס לנשים אחרות. רבות מהם חוות בעיות עם זהותן המינית וסובלות מבושה מגדרית – הן לא רוצות להיות נשים או לא אוהבות את מה שהן תופסות כנשי.
במקרה של גילוי עריות בין אחאים (צורת גילוי העריות הנפוצה ביותר) הטרמינולוגיה מעט משתנה. הפסיכולוגית הקלינית נעמה בר-שדה מדברת על תחושת הבלבול של הקורבן – הנפוצה יותר בגילוי עריות מסוג זה. יש קושי של האחאים עצמם להגדיר את שהם עוברים – בהתחלה זה עשוי להיראות כמשחק תמים, וכשהקשר יוצא משליטה עולות תחושות "כאוטיות מפחידות". התחושה של הצד הנפגע כי ננטש על-ידי הוריו יוצר משבר אמון, וחוסר יכולתו להפסיק את ההתעללות מובילה לחוסר אונים. תחושות הבושה, ההשפלה, והבגידה מצד ההורים נפוצות בסוג זה של גילוי עריות.
נפגעי ונפגעות גילוי עריות סמוי, המתרחש כאשר ההורה בן המין הנגדי הופך את הילד או הילדה לבן זוג חלופי, סובלים אף הם מהשלכות חמורות – הן בבריאותם הנפשית כבוגרים והן ביחסים האינטימיים שהם מנסים לבנות עם האחר בבגרותם. ההורה התוקפן הופך את הילד למוקד הנפשי המרכזי שלו, מתעסק בו בצורה אובססיבית, והגבולות הנורמליים ביניהם מיטשטשים או נעלמים לגמרי. עם הזמן, היחס לילד הופך לרכושני וקנאי, וצרכיו של הילד הופכים למשניים בהשוואה לצרכיו של ההורה. "מרד" יוביל לעתים קרובות לאימה מאיבוד ההורה. מבוגרים שהיו קורבנות לגילוי עריות סמוי סוחבים אשמה על כך שיש להם צורך באינטימיות עם מבוגר אחר שאינו ההורה. הם מרגישים שאינם ראויים לאהבה ומתקשים לשמור על קשרים, ויש להם ציפיות לא ריאליות לגבי החיים – ציפיות שהוכתבו על-ידי ההורה הפוגע. לעתים קרובות, הם אינם מסוגלים לכעוס על ההורה הפוגע ומרגישים בוז כלפי ההורה השני. גם הם, כמו נפגעי ונפגעות צורות אחרות של גילוי עריות, נמצאים בסיכון מוגבר להתנהגות כפייתית (התמכרות לעבודה, התמכרות למין), הפרעות אכילה ואלכוהוליזם.
חשיבות המרחב הטיפולי בתהליך ההחלמה
ראשית, חשוב להבין: אין הטיפול בנפגע אחד דומה לטיפול בנפגע אחר. המרחב הטיפולי הראוי מתייחס לחוויה האישית, ולוקח בחשבון את כלל הנסיבות של הנפגעת או הנפגע, וכן את מבנה האישיות שלה ושלו. כמו כן, טיפול בנפגעות ונפגעי גילוי עריות לא דומה לטיפול בנפגעי ונפגעות אונס או התעללות מינית מחוץ למשפחה,הוא מצריך טיפול פסיכותרפי פרטני. הוא לעתים קרובות ממושך יותר מסוגי טיפול אחרים, ועשוי לכלול גם הפניה לטיפול בתסמינים שמחייבים טיפול מיידי – כמו במקרה של התמכרות לאלכוהול או סמים, ובמקרים שבהם הנפגע או הנפגעת סובלים מהפרעת אכילה.
כל מטופל הוא עולם ומלואו, ולכל מטופל מתאימים את הכלים שאיתם הוא יכול לעבוד. אחד הטיפולים הראשונים שעשיתי בתחילת דרכי היה עם בחור צעיר, בשנות ה-20 לחייו, שזה עתה השתחרר מהכלא. הוא כמעט ולא דיבר, ולכן שאלתי אותו אם ירצה לצייר. הציור ההוא – ראש עם פה ענק ושיניים בולטות, ללא גוף כלל – העלה בי חשש שאולי הוא סוחב אתו פגיעה מינית "ישנה". לאט לאט, הציור הביא לציורים נוספים ובהדרגה גם לשיחות רבות, במהלכן נחשף שדודו פגע בו מינית מגיל הגן עד כיתה א'. לכן, חוסר במלים, וחוסר היכולת לפתוח את הדברים, אינו חייב להוות מכשול. לכל מטופל ומטופלת הדרך שלהם להביע את שעברו, ועל מטפל ראוי למצוא ביחד איתם את הדרך הזו.
חשיפת גילוי עריות, וההתמודדות עם כל מה שפגיעה כזו מביאה עמה, דורשת מקום בטוח שבו ניתן להשמיע את הסיפור. מכיוון שהטראומה קרתה לפני שנים רבות, ונפגעים ונפגעות רבות הדחיקו חלקים נרחבים ממנה, המטפל והטיפול אורכים זמן, ודורשים עדינות וסבלנות בבניית ושחזור הסיפור. לאט לאט, נמצאות המלים. חלק מהזיכרונות חוזרים. יש בתהליך הטיפולי משא ומתן משמעותי על מלים, על נרטיב, על בניית הסיפור. המשא ומתן המתמיד הזה על איך לספר את הסיפור נותן לנפגעת ולנפגע את המקום להחזיר את השליטה על חייהם – ועל הסיפור שלהם. המקום הזה הוא מהותי בחדר הטיפולים. הטיפול ארוך, מורכב, לעתים מפרק ולעתים חווים נסיגה – אבל המאמץ והקושי מטרתם לבנות ולא להכשיל. ברגע שלנפגעים חוזר האמון בעצמם, האמון באחר, הם מסוגלים לשנות התנהגויות שליליות שסחבו במשך שנים – מהפסקת שימוש לרעה באלכוהול או סמים, דרך בחירת בן או בת זוג שיאהב אותם, ועד קשר טוב יותר עם ילדיהם.