כל אדם יחווה אובדן במהלך חייו. אובדן אינו בהכרח פטירה של אדם קרוב. אובדן יכול להיות פירוק התא המשפחתי, סיום מערכת יחסים, פיטורים וכיו"ב. במהלך השנים נכתבו מחקרים רבים ומאמרים על הנושא. בסקירה זו אביא תיאור מקוצר של שני מודלים – האחד נכתב בשנות השבעים של המאה העשרים ע"י ד"ר אליזבת' קובלר – רוס, השני נכתב ע"י פרופסור שימשון רובין מאוניברסיטת חיפה בשנות השמונים. חשוב לצין שאין במודלים אלו כוונה להכתיב או להגיד לאדם מהי הדרך "הנכונה" להתאבל ולחוות אובדן.
מודל חמשת השלבים של קובלר-רוס
מודל קובלר-רוס, שפותח על-ידי הפסיכיאטרית השוויצרית-אמריקאית אליזבת' קובלר-רוס בסוף שנות ה-70, ממסגר את חמשת השלבים שאנשים עוברים עד להשלמה עם האובדן שחוו. המודל אמנם התייחס במקור לאנשים החולים במחלה סופנית ועומדים בפני מוות, אך הוחל מאוחר יותר על כל אובדן משמעותי בחייו של אדם – פרידה על רקע רומנטי מאדם אהוב, ילדים המתאבלים על גירושי הוריהם, פיטורין ואובדן הכנסה והתמכרות לסמים.
להלן חמשת שלבי המודל של קובלר-רוס:
1. הכחשה: בשלב זה, האדם לא מאמין שהאסון שעומד לפקוד אותו יתרחש, או לא מאמין שהאסון שפקד אותו אכן התרחש. הוא מסרב להאמין למציאות החדשה, ונתלה במציאות מדומה. שלב זה מתאפיין במשפטים כמו "זה לא קורה לי" ו-"זה לא יכול להיות".
2. כעס: בשלב זה האדם כבר לא מתכחש למציאות החדשה שנוצרה, אך הוא מגיב בקנאה, בכעס ובתסכול – בעיקר כלפי האנשים הקרובים לו ביותר. שלב זה מתאפיין במשפטים כמו "למה זה קורה לי? זה לא הוגן!", "איך זה קרה לי?" ו-"מי אשם?".
3. מיקוח: שלב זה מתבטא בתקווה כי ניתן "לדחות את הקץ" או להפוך את המציאות על-פיה, ומתאפיין במשפטים כגון "אני אעשה הכל, רק תן/י לי…".
4. דיכאון: שלב זה מתאפיין בתחושת אובדן חזקה, חוסר אונים, חוסר תקווה, רגשות אשם, תחושות כישלון ובושה, ומלווה באמירות מסוג: "אני כל כך עצוב, למה לטרוח בכלל?" ו-"מה הטעם?".
5. קבלה: השלב האחרון במודל מתאפיין בוויתור על המאבק, הפסקת המיקוח ומצב נפשי מאוזן עם הסתכלות אחורה ללא כעס, דיכאון או הכחשה של המצב החדש. בשלב זה, אמירות מסוג "יהיה בסדר", "אני לא יכול להילחם בזה, אז אתכונן לזה/אתנהג בהתאם" הן שכיחות יותר.
שלבי המודל אמנם מתוארים בצורה ליניארית, אך קובלר-רוס בעצמה התנערה מאוחר יותר מהסדר המקורי שבו כתבה אותם, וטענה כי אין לראות את חמשת השלבים כהתפתחות ליניארית-כרונולוגית, אלא כאוסף של חוויות המשותפות לאנשים שמצויים באבל, ושעשויות להתרחש בכל סדר. כמו כן, טענה קובלר-רוס, אנשים שונים יכולים לחוות רק חלק משלבי האבל. קובלר-רוס גרסה כי כל האנשים באבל חווים לפחות שניים מחמשת שלבי המודל, וכי לעתים קרובות, אנשים חווים כמה שלבים כ"רכבת הרים" – כלומר, "קופצים" בין שלבים שונים, או חוזרים לאותו שלב כמה פעמים. כמו כן, לטענתה, אנשים לא חייבים לעבור את כל חמשת השלבים כדי להשלים עם האסון שחוו או המוות המתקרב, וכי אין "לכפות" על אדם מעבר בין כל השלבים עד להגעה לשלב האחרון.
לעומת המודל של קובלר-רוס, מציע פרופסור רובין מודל שונה שאינו מודל שלבי אלא שני מסלולים שיכולים להיות קשורים האחד בשני ולהשפיע האחד עם השני.
המודל הדו-מסלולי של האבל פותח בראשית שנות ה-80 של המאה העשרים. פרופ' שמשון רובין מאוניברסיטת חיפה הציע את המודל הדו-מסלולי של האבל, המבוסס על עיקרון "החיים חייבים להימשך" שהציג פרויד לצד עקרון המשך הקשר הרגשי עם המת. לפי מודל זה, יש להקדיש תשומת לב שווה לשני היבטים, שכן מרגע האובדן, חייו של אדם מתנהלים בשני מסלולים: תפקודו של המתאבל בהתמודדות עם החיים ללא הדמות הקרובה, ומרכזיות המת והקשר אליו לאחר המוות. לעתים מסלולים אלה מתנהלים במקביל, ולעתים הם משפיעים אחד על השני. "מדידת" סיום האבל, כמו גם הניסיון להעריך את השפעות האובדן בהווה, מחייבת התייחסות לשני המסלולים גם יחד.
המסלול הראשון, שמתמקד בתפקוד המתאבל בחיי היומיום, מתייחס להיבטים פיזיולוגיים, פסיכולוגיים ורגשיים של התמודדות האדם עם החיים ללא האדם הקרוב אליו שמת. הוא מתאפיין בתגובות חרדה ודיכאון על חלק או שלל תסמיניו (כולל חוסר אונים, חוסר אנרגיה, פסימיות לגבי העתיד ועוד), תלונות סומטיות, הפרעות אכילה, הפרעות שינה, תסמינים פוסט טראומטיים על ביטוייהם הפסיכולוגיים והגופניים השונים, התנהגות בעבודה ויחסים עם אנשים חיים – משפחה, חברים, קולגות.
המסלול השני מתמקד במרכזיות של הנפטר והקשר אליו לאחר הפטירה, ומתייחס לייצוגים הפנימיים של הנפטר אצל המתאבל. במלים אחרות, איך משתמר ומתעצב זיכרון דמותו של המת? עד כמה עמוקה ההתעסקות בדמות המת, וכיצד התעסקות זו באה לידי ביטוי? האם יש אידאליזציה של דמותו? או שמא זכרונו מערב קונפליקטים? וכיצד משפיע האובדן על תפיסת העצמי של האדם המתאבל? לפי התיאוריה שרובין בנה, הקשר עם המת ממשיך להתקיים כל העת, גם אם הוא עובר שינויים כתוצאה מהסתלקותו הפיזית (אתם מוזמנים לקרוא עוד על המודל וכל אחד ממסלוליו בהרחבה באתר מכון צמתים).
אנשים מגיבים שונה לאובדן. יש כאלה שינסו להמשיך בשגרת היום, יש שירגישו שאינם מוצאים/ות את הכוח להמשיך. תהליך הטיפול מאפשר סביבה קשובה ורגישה לייחודיות חווית האובדן, תוך חיבור למציאות חייהם.