התקשורת בימינו היא תקשורת מאתגרת ומורכבת. רבים מוצאים את עצמם מנהלים חיים דרך רשתות חברתיות, הודעות טקסט וכיו"ב. התקשורת הישירה, השיחה פנים אל פנים, המפגש, הוחלפו בחלק מהמקרים, בעיקר אצל הדור הצעיר, במסכים, אימוג'י ועוד סמלים אשר אמורים לבטא מרחב עצום של רגשות ותחושות. רשתות חברתיות הן מצג מורכב ואכזרי של מציאות ימינו, שבה רבים מתקשרים מאחורי המקלדת.
הקושי ניכר כאשר יש צורך במפגש של ממש. פתאום אנשים מוצאים את עצמם חסרי מילים, חסרי ביטחון ועם יכולת ביטוי מצומצמת. השיחה הישירה מוחלפת במילים כתובות, לעיתים בלי לחשוב אם זה מתאים ואיפה זה יפגוש את האדם בצד השני של המסך.
בשיחה וירטואלית ישנה תחושה שניתן להגיד הכול, בלי פילטרים, דבר אשר מעלה את רף האלימות המילולית והרגשית. קיימת תופעה של שיימינג, חרמות בקבוצות חברתיות, הפעלת כוח על ידי חשיפת פרטים בקבוצות וכיו"ב.
מחד גיסא ניתן להתפעל מהיכולת לגשר על עולמות ומרחקים. מאידך גיסא ישנה תחושה שהעולם הרגשי הופך להיות מצומצם והביטוי שלו הוא באמצעות פרצוף שמח או עצוב. במקום ניעות רגשית יש התנהלות דיכוטומית, הגורמת לטשטוש ולבלבול רגשי. ישנם מסרים בלתי כתובים לגבי איך צריך להתנהל במדיום, וחוסר היכולת להבין את הגוונים האפורים מייצר מתח וחרדה. אנשים שואלים את עצמם: "רגע, אם אני לא מתחבר לאימוג'י כזה או אחר, אז מה זה אומר על הרגשות שלי?" הפרצופים שולטים.
כמבוגרים שגדלו בדור שבו המפגש היה בשכונה, בתנועות הנוער או בפארק המשחקים, הדבר אולי יותר קל. ישנה יכולת לבחור להתבטא על ידי סמלים או על ידי ביטוי מילולי שמאפשר מרחב עצום של רגשות. לדור הצעיר – ילדים ובני נוער – הדבר שונה לחלוטין. הם גדלים לתוך עולם שבו ניתן לנהל שיחות שלמות דרך פרצופים, סמלים וקודים למיניהם. כאשר מתקיים מפגש שאינו במסך או אז רמת החרדה עולה. אני עדה לצעירים שמפתחים חרדה חברתית, למשל מפחדים לצאת למפגש אישי משום שאינם בטוחים ביכולות שלהם לבטא את עצמם. הם שואלים אותי: "מה אני אגיד?"
לא מדובר באנשים שאינם מסוגלים, אלא בדור חדש שגדל לתקשורת וירטואלית, שבה החוקים והכללים אחרים. אנשים מנהלים מערכות יחסים שלמות דרך המסך – מדברים, רבים, משלימים – והכול בלי מפגש אמיתי, פנים אל פנים.
צריך לזכור שתקשורת בריאה כוללת את היכולת להיות מול אנשים, להיות מסוגלים לבטא את עצמנו מול אנשים, להיות מסוגלים לשתף ברגשות באמצעות מילים וכיו"ב. המסך הוא דרך נוספת, אבל אסור שהוא יהיה ה"בריחה" או הפתרון היחיד לתקשורת. תקשורת דרך מסכים בלבד משמעותה אובדן האמפתיה, אובדן היכולת להיות רגיש לזולת ובעיקר אובדן הקשר האנושי.
צריך ללמד את הילדים, הנוער והצעירים לדברר את הרגשות שלהם, לתת להם שמות ובעיקר לדבר עם ובנוכחות אנשים.
למידע נוסף אודות טיפול בבני נוער