יציאה מהארון, בכל גיל, אינה עניין של מה בכך. לצד ההשלמה העצמית והשחרור שצעד כזה מסמל, הוא מלווה לעתים קרובות גם בקשיים לא מעטים. בכל גיל שבו אדם בוחר לצאת מהארון – בין אם מדובר בבני נוער שיוצאים מהארון ובין אם בגברים ונשים בני 50 ומעלה – עליו להתמודד עם אתגרים שונים.
תהליך היציאה מהארון מקובל היום יותר מבעבר, בעיקר בעולם המערבי – והדבר לא פוסח גם על שכבות גיל מבוגרות יותר.
לעתים קרובות, להט"בים שיוצאים מהארון בגיל מאוחר מתמודדים בו-זמנית עם שינויי חיים מלחיצים רבים – פרידה או גירושין מבן/בת הזוג הסטרייט, התמודדות מול הילדים עם הזהות המינית "החדשה", ויציאה מהארון בפני חברים וקולגות. לפי Stonewall, העמותה הגדולה מסוגה ללהט"בים בבריטניה, הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסים רבים שיוצאים מהארון בגיל מאוחר נוטים יותר "לגור לבד, רבים מהם חווים ניכור מבני המשפחה, והם נמצאים בסיכון מוגבר לאבד רשתות תמיכה בלתי פורמליות".
בארץ יש שתי קבוצות פעילות שעוסקות ביציאה מהארון בגיל מבוגר, המשמשות כתובת ותמיכה ללהט"בים שמבקשים לצאת מהארון או מתמודדים כבר עם ההשלכות של יציאה מהארון: "קשת מזהב" ו"בשלה".
ליווי היציאה במרחב הטיפולי
מניסיוני בקליניקה, אנשים שיוצאים מהארון בגיל מבוגר (היו לי גם מטופלים בגילאי 65-70 שעברו את התהליך), חווים קשיים ייחודיים.
אפשר לחלק את הגברים והנשים שיוצאים מהארון בגיל מאוחר לכמה קבוצות. קבוצה אחת היא ה"late bloomers": הומואים ולסביות שתמיד הרגישו "שונה", גם אם לא יכלו לשים את האצבע על השונות. כשהם היו בני 20, לפני 30, 40 ואפילו 50 שנה, הם הרגישו מחוייבים לעצב את החיים שלהם לפי המסלול ההטרו-נורמטיבי. לרוב, זה פשוט היה בלתי מתקבל על הדעת לחיות את החיים בכל צורה אחרת. זו אינה תופעה ייחודית לישראל. מספרים שנאספו על-ידי מכון Williams באונ' UCLA מראים כי 36% מהנשים בגילאי ה-40, שמקיימות מערכת יחסים עם אישה, היו נשואות פעם לגבר. בקרב נשים מעל גיל 50, שיעור זה קפץ ל-50%, ומגיל 60 ומעלה – ל-75%.
קבוצה אחרת היא של גברים ונשים שתמיד ידעו שהם הומואים או לסביות, אך עדיין התחתנו, הביאו ילדים, וההבנה וההחלטה לצאת מהארון התרחשה כשהילדים היו בגיל ההתבגרות או לאחר שעזבו את הבית. "הקן המתרוקן" תורם להבנה שניתן לחיות את החיים בצורה אחרת, או שהוא מוביל להבנה שאין כל צורך, או שכבר אין יכולת רגשית, לשלם את המחיר הכבד של חיים בארון. הם אומרים לעצמם: "עשיתי את שלי, שילמתי את המחיר ואני לא מוכנ/ה לשלם אותו יותר", ואז אנחנו עוברים יחד את התהליך.
קבוצה שלישית הינה אנשים שהתחתנו, ובן או בת הזוג הסטרייטים ידעו שהם מתחתנים עם הומו או לסבית. או אז, מתקיימים בעצם חיים מקבילים: מערכת יחסים סטרייטית שמבחינה מינית אינה מספקת, ומערכת יחסים מקבילה עם בן/בת זוג מאותו המין. לרוב הגבר או האישה הלהט"בים יקיימו בעיקר מערכות יחסים מיניות ולא יאפשרו לעצמם מעבר לזה, מתוך הפחד שזה יערער את האיזון אותו יצרו במערכת הסטרייטית. איזון שבדיעבד יגידו שהוא איזון מדומה. במקרים רבים, בן או בת הזוג הסטרייטים הם אלה שמואסים ב"סידור" ורוצים להתגרש או להיפרד.
קבוצה נוספת היא של אנשים שהתחתנו, גידלו ילדים, והאמינו שהם סטרייטים או סטרייטיות. לא מדובר בהדחקה, אלא באי-ידיעה אמיתית. כשהילדים יצאו מהבית, עם התקופה המשתנה והנראות הגוברת של להט"בים במרחב הציבורי, הם החלו לשאול את עצמם שאלות, ועם הזמן הבינו דברים לגבי הזהות המינית העכשווית שלהם ועל הבחירה לתת לרגשות ולתחושות מקום.
להט"בים משלמים מחיר רגשי גדול וקימות השלכות ארוכות טווח בלחיות חיים הטרו-נורמטיביים. לכך מצטרף החשש מאי קבלה של הילדים, חשש מפירוק התא המשפחתי הסטרייטי, וההכרה כי הילדים יכעסו על "השקר", לכאורה, של ההורה. במקרים אלה, חשוב לקיים דיאלוג רגיש מול הילדים על מנת שיבינו שלא מדובר בשקר כלל, אלא באמת שהתגלתה מאוחר, או בהתמודדות שאי אפשר היה לשאת בשלבים מוקדמים יותר של החיים. אובדן הזהות וגיבוש הזהות החדשה הוא תהליך מרגש ומפחיד, שמביא אתו עוצמות רגשיות.
בליווי יציאה מהארון בגיל מבוגר נדרשת לא רק הבנה בנושא הלהט"בי ובעיצוב הזהות החדשה. ישנה חשיבות להבנה של הצרכים וייחודיות הגיל לרבות אתגרים ספציפיים, הבנה בתהליכים משפחתים, וכן יכולת לשלב דיאלוג מורכב עם בני המשפחה שרוצים בכך.