תהליך היציאה מהארון אינו קורה ביום אחד וטומן בחובו מסע ארוך של גיבוש זהות חדשה. המושג "יציאה מהארון" מתאר את הפעולה בה חושפים להט"בקים את זהותם לחברים, משפחה וכיו"ב. לרוב היציאה מהארון היא החלק האחרון בגיבוש הזהות הלהטב"קית והיא נעשית לאחר שקיימת השלמה עם הזהות. בדרך כלל מי שייחשפו ראשונים לשינוי הזהות הם החברים ובסוף ההורים. לצד יציאה מהארון שנעשית מתוך בחירה והשלמה, נתקלתי פעמים רבות במצבים בהם נערים ונערות, צעירים וצעירות "הוצאו מהארון" שלא ביוזמתם, ולפעולה זאת מחירים כמו ניתוק מההורים, בדידות חברתית ומשפחתית, קושי אישי בשל אי השלמת תהליך גיבוש הזהות, דיכאון, חרדות וכיו"ב.
מה עובר עליהם
עד אותו רגע בו מתרחשת הפעולה של היציאה מהארון, עוברים הנערימות* (*הלחם של המילים נערים ונערות. ניסיון שפתי מהתקופה האחרונה לקיים שוויון בין המינים/מגדרים בשפה העברית) תהליך מורכב בו לרוב הם חיים בהסתרה, מפחדים מהתגובות ונאלצים לשקר בכדי שסודם לא יתגלה. עד שלא ירגישו מוכנים, סביר להניח שלא יספרו. השפעה סביבתית העשויה לעכב את היציאה מהארון היא חשש או תחושת חוסר וודאות, אולי אפילו חרדה, הקשורה בתלות הרגשית והכלכלית בהורים והחשש מתגובה לא צפויה והרסנית מצדם. כדי לעמוד מול התגובות השונות של הסביבה, נדרשות יכולות רגשיות וכוחות אגו חזקים בעת התהליך והיציאה.
רשת תמיכה היא מרכיב נוסף וחשוב בתהליך היציאה מהארון. מרחב בטוח בו יכולים לערער על עצמם ולהרהר בעצמם, יכולים להתנדנד בין תובנות שונות והגדרות שונות, לסגת או להתקדם בתהליך. רשת התמיכה היא זו שגם תעניק וודאות שיהיה על מי והיכן להישען ברגעי משבר, כאלה שקודמים ליציאה מהארון וכאלה שבאים אחרי היציאה מהארון. הסטטיסטיקה מדברת על גיל ההתבגרות (16-15) כגיל שבו אחוז גבוה יוצא מהארון. יחד עם זאת, מניסיוני בקליניקה, רבים יוצאים רק כאשר הם עוזבים את הבית לצבא, למסגרות חוץ ביתיות, לשנת שירות וכיו"ב. ההסבר לכך טמון בעובדה שכאשר התלות בהורים פוחתת וישנה יציאה מסוימת לעצמאות, לפעמים אז ישנה גם בשלות לתנאים לצאת מהארון.
היכולת לצאת מהארון מסמלת עבור רבים תחושת שחרור והקלה, רגע בו אין עוד צורך להסתתר או להתבייש ועבור רבים זה שלב מרגש ומפחיד כאחד.
תפקיד ההורים
פעמים רבות קיים פער בין השלב בו הנער/ה נמצאים, אחרי שסיימו את התהליך של גיבוש הזהות הלהטב"קית, לבין הציפיה שלהם לקבלה על ידי ההורים. הילד/ה אינם מבינים שהיציאה שלהם היא לעיתים רק תחילת התהליך עבור ההורים, שצריכים עכשיו ללמוד לקבל את בנם/תם.
לתגובות ההורים ליציאה מהארון של ילדיהם יש משקל רב בפיתוח דימוי עצמי לה"טבקי חיובי. לצד זה יכולות להיות תגובות קשות לרבות אלימות רגשית, פיזית, מילולית ועד הרחקה מהבית של הילדים. נער/ה שיחוו תגובות כאלו יכולים "להיכנס בחזרה לארון" ו/או במקרים קיצוניים למצוא עצמם ברחוב.
יש להבין שחוסר קבלת ההורים את ביתם או בנם, אינו יכול לשנות או להחזיר את התהליך אחורה. עבור הנער/ה זה הוא רגע בו העולם מתהפך על פניהם. רגע בו הם מבינים שהם לבד, שההורים לא מקבלים אותם ולפעמים גם קבוצת השווים לא מקבלת, ומכאן עלול להיווצר מדרון חלקלק. דרך העשויה להוביל, מתוך מצוקה, לשימוש באלכוהול וסמים, לשהייה ברחוב, לפגיעות עצמיות ולאובדנות.
לכן, כששואלים אותי מתי אני ממליצה "לצאת מהארון", לעולם אענה שכל מקרה לגופו. כדי לענות על השאלה יש לקחת בחשבון מספר מרכיבים: כוחות האגו, חוסן נפשי ורגשי להתמודד עם תגובות שונות לחשיפה, קיומה או העדרה של רשת ביטחון ומידת חוזקה, הסביבה התרבותית בה מצויים, מידת התלות הרגשית והכלכלית וכיו"ב. יש לעזור למטופלים/ות להבין את מציאות חייהם וביחד איתם ובהתאם לרצונותיהם לחשוב מהי הדרך והזמן הנכונים. אני מאמינה שיש להפנות את הנער/ה למציאת קבוצות שווים לרבות קבוצות לנוער גאה (למשל ארגון הנוער הגאה איגי, קבוצות גוונים של הנוער העובד והלומד ועוד). תחושת הבדידות יכולה לקבל תמיכה ומרחב בטוח בקבוצות אלה.
שאלות נוספות שעולות בטיפול הן מה אומרים להורים ? באילו מילים להשתמש – הומו, לסבית, טרנס… גיי, נמשך לבנים /בנות וכיו"ב. גם פה יש לחשוב ביחד עם המטופלימות (ראה הערה 'נערימות') – מה המילה שמתאימה להם ושאיתה הם/ן מרגישים/ות הכי שלמים/ות.
לצד יציאה מהארון שנעשית מתוך בחירה, קיימת תופעה שנקראת "אאוטינג", בה מוציאים אדם מהארון בכוח ובניגוד לרצונו. תופעה זו הינה פסולה בעיני והיא טומנת בחובה אלימות והומופוביה. השלכות האאוטינג קשות כלפי האדם שהוצא מהארון ועשויות אף הן להוביל לאותן תגובות הדומות לתגובות של חוסר קבלה. חשוב להבין, מדובר בתהליך שבו האדם יבחר להישאר בארון בגלל סיבות שונות: כי הוא/היא עדין לא שלמים עם עצמם/ן, יכול להיות שהוא/היא הפנימו את ההומופוביה וקיימת הומופוביה מופנמת, אולי הוא/היא עדיין בתוך תהליך גיבוש הזהות, אולי הוא/היא מבינים שהתרבות והחברה בה הם/ן חיים לא תקבל זאת, אפילו עד כדי סיכון חיים וכיו"ב. כל אלה הם דברים שאסור לנו להקל ראש בהם, בעיקר כשמדובר בנערים ונערות, אך לא רק במקרים אלה.
אנחנו חיים בחברה שבה, עם כל הפתיחות, עדיין קיימות שנאה, אלימות והומופוביה על בסיס יומי והשיקול של יציאה מהארון יכול לעיתים להיות קריטי.
חשוב לתת לכל אחד/ת את הזמן והקצב שלו לגבש את זהותו ולא להאיץ בהם, גם אם זה נעשה בגיל צעיר וגם אם זה נעשה בגיל מבוגר יותר.