"אני רוצה לעבור כמו שאני, בלי שאצטרך לספק הסברים למה אני נערי ולא מספיק גברי, בלי שיגידו לי – תגיד אתה גבר או אישה? אני רוצה להרגיש נוח עם הגוף שלי בלי שארגיש שהחברה מכתיבה לי "לעבור" כמו גבר או כמו אישה, אין אמצע. מי קבע איך אישה צריכה להראות ולהתנהג? מי קבע איך גבר צריך להראות ולהתנהג? אני רוצה להיות אני, פעם קצת כזה ופעם קצת אחרת. אבל אפילו את זה אני לא יכול. אין שקט, אין מנוחה. הכל שחור או לבן, הכל כל כך מרובע. ואני, אני נופל בין הכיסאות. לפעמים בלילה אני מדמיין איך אני חי בעולם שבו מגדר לא קיים, שבו אוכל לקום בבוקר ויראו אותי כמו שאני והדבר היחיד שיגידו אחרי שלום ובוקר טוב זה "איך תרצה שנפנה אליך היום?"
אני מקימת פגישות רבות עם צעירימות ומבוגרימות שנמצאים על הרצף הטרנסי והג'נדר קווירי. חלקם במסגרת הקליניקה וחלקם עם חברימות. אחד הדברים הקשים שעולים במפגשים אלו הוא הקושי, האלימות, חוסר הסובלנות והטרנסופוביה של החברה לתהליך שהם עוברים ואליהם/הן.
בתהליך "מעבר" יש צורך לעצב, לגלות מחדש ובעיקר לחלום "איך אני רוצה להיות", לא רק ברמה הפנימית אלא גם ברמה החיצונית. איך אני רוצה "לעבור"? אלה רק חלק מהשאלות איתן מתעסקים אנשים שנמצאים בתהליך מסוג זה.
סוגיה נוספת אתה מתמודדים/ות היא המחיר שמשלמים על ה"מעבר", על הרצון להיות "נורמטיבי". כלומר גם בתוך הניעות והפלואידיות לה מייחלים, יש תכתיבי חברה תוך טרנסית וחוץ טרנסית לגבי "התוצר" הסופי. האם אני עוברת? האם מזהים אותי? ישנו מתח עצום ומובנה, בעיקר כאשר אותם גבר או אישה משייכים עצמם כג'נדר קווירים.
מה שנראה לנו כל כך ברור, כאשר ילד או מתבגר מחפש את הדרך בה הוא או היא רוצים להראות בעולם, אינו נראה לגיטימי ברגע שהוא מתקיים אצל נערימות או מבוגרימות שנמצאים בתהליך מעבר טרנסי.
בואו נדמה לרגע מצב בו אדם נולד כזכר אבל אינו מרגיש וחווה עצמו כגבר. בכל השנים סיגל דפוסי מגדר שהן נחלת המישטור החברתי לאיך כ"גבר" הוא צריך להתנהג, לדבר, להתלבש וכיו"ב. כאשר הקונפליקט המגדרי יצוף, הוא/היא יצטרכו לעבור תהליך מחודש, להקשיב לקול הפנימי ולגבש את זהותה החדשה או המודחקת. זמן הוא נקודת מפתח. זמן בו חשוב לקבל, לאפשר ולתמוך.
הבלבול הוא לא שלהם – הוא שלנו. של החברה שבנויה על תיוגים, על הכנסה למגדרים, גדרות וכבלים של הנשמה.
טבעי לנו שילד מבקש לעצב את גבריותו בגן הילדים דרך משחקים, טבעי שנערה מתבגרת רוצה לעסוק בלבוש ובדימוי הגוף.
אז למה זה כל כך מורכב כשילד/ה, צעיר/ה, מבוגר/ת מבינים שמשהו כל כך עמוק ופנימי אצלם הוא אחר/ת?
למה פה נגמרת הסובלנות, הפתיחות והקבלה?
מי אמר שיש גיל אחד שבו מותר לבדוק, להתנסות ולעצב את זהותנו?
לא פעם מגיעים אלי הורים וחברים שרוצים לתמוך ולעזור. אני תמיד חוזרת ואומרת שהכבוד לבחירה, היכולת לראות אותם/ן כמו שהם/ן ולאפשר מקום בטוח, היא דבר עצום עבור אותם טרנסים/יות.