לפני למעלה מ-10 שנים עבדתי בשיקום נוער עובר חוק. קיבלתי לטיפולי בחור צעיר, שהיה אז בגיל העשרה. הוא ישב בכלא על עבירות שונות בתחום הרכוש והסמים והשתחרר לאחר שנבנתה לו תוכנית שיקום, שבעקבותיה עונשו קוצר.
בפעם הראשונה שנפגשנו הוא שתק ואז אמר לי "תעזבי אותי, לא רוצה לדבר, אין לך מה לתת לי, כל המטפלים אותו דבר – מדברים ואז עוזבים אותי כשקשה". לא הבנתי על מה הוא מדבר, אבל משהו במילים, בחוויית הבדידות ובעיקר בעיניים העצובות שלו לא הניח לי.
בכל שבוע הייתי מגיעה לפגוש אותו באזור מגוריו – שכונה קשה, מוזנחת, משפחה שורדת וילד בגוף של גבר צעיר, שמסרב לשתף פעולה. המפגשים היו לרוב בבית הוריו, פרטיות לא הייתה וניתן היה להרגיש את המתח שהמטופל נמצא בו. אחרי חודשים של הדיפה של כל ניסיון להכניס אותי לעולמו, החלטתי לשנות את הסביבה הטיפולית. הצעתי שנצא לשבת בחוץ, בשכונה. ישבנו ביחד על שפת המדרכה. הרגשתי שהוא רוצה לספר משהו, אבל שהפחד משתק אותו. שאלתי אותו האם הוא רוצה לצייר או לכתוב. להפתעתי הוא השיב שכן. הוצאתי דף חלק וטוש צבעוני ונתתי לו. אחרי פחות מדקה הוא החזיר לי דף, שמצוירת עליו דמות שנראתה כדמות גברית עם ראש ענק, עיניים גדולות ומפחידות ופה עם שיניים גדולות. לראש היה מחובר גוף מצויר רק עד אזור המותניים, גדול ומפחיד. כאשר ראיתי שחלקו התחתון של הגוף לא מתואר בציור, הבנתי שיכול להיות שהמטופל הוא קורבן של פגיעה מינית. שאלתי אותו האם אני יכולה לשאול שאלות לגבי הציור. הוא השיב שכן, הרגשתי שהוא מחכה לזה. שאלתי אותו האם הוא נפגע בעבר כילד או נער צעיר. הוא השפיל מבט ומלמל "כן". שאלתי אותו האם פגע בו מישהו שהוא מכיר. הוא השיב לי "מאור, אני אספר לך פעם אחת ואני מבקש שלא תשאלי אותי ולא תדברי איתי על זה לעולם". בעיניים דומעות היא סיפר איך כילד, בין גיל שלוש לשבע, פגע בו מינית אח של אבא – הדוד שלו. הוא ביקש לסיים את השיחה והלך לביתו. מאותו היום משהו נפתח אצלו. דברנו על הסוד שלו פעמים רבות, על ההסתרה, הבושה, הכאב ותחושת הביטחון שנסדקה והעולם שנחרב. הוא לא שיתף מעולם את הוריו ולא רצה בכך. הוא אמר שהדבר היחיד שיקרה הוא שאביו ירצח את האח, והוא לא רוצה בכך. התחלנו לקשר בין הקושי לתפקד במסגרות, הבריחה לרחוב, הסמים והעבריינות.
זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא דיבר, שהוא לא פחד שמישהו יחשוב עליו שהוא פחות "גבר", שהוא חלש, שהוא לא בסדר. תחושות האשמה והבושה התחלפו בכעס והענשה עצמית. פעמים רבות בטיפול מסוג זה יש נסיגה, לפני שיש התקדמות ובניה.
אני זוכרת שהקושי היה בלתי נסבל. הוא "נפל" חזרה לשימוש בסמים ונאלץ לחזור לרצות את עונשו בכלא.
לאחר מספר חודשים הוא השתחרר וניסה להתחיל מחדש את חייו. ההתחלה החדשה לא הייתה טובה – אותה שכונה, אותה חברה, אותו בית ודוד שפגע, שנמצא כל הזמן בחגים, ימי הולדת ושבתות.
הדרך היחידה אותה הכיר הייתה הסמים – המפלט לכאב ולטשטוש הרגשות והזיכרונות. ושוב זה קרה.
אני זוכרת יום גשום, ישבתי במשרד ביחד עם מנהל תכניות השיקום. עובדת שעבדה איתי ניגשה אלי ואמרה שמישהו מחכה לי בדלת. יצאתי והוא עמד שם מולי, מלא שטפי דם מההזרקות של הסמים, מלוכלך, חבול ומושפל. חיבקתי אותו, הכנתי לו כוס תה ושאלתי אותו "מה אתה צריך?". הוא ביקש גמילה. תוך שעות ארגנו לו להגיע לאשפוזית ומשם התחיל תהליך ארוך ומיגע של גמילה, שיקום והחזרת שליטה לחייו.
הקשר בין טראומה מינית לבין התמכרות מוכר וידוע. ניכר שסיפור חייו של המטופל הזה הם עוד עדות עצובה לכך.
כל נפגע או נפגעת הם בעלי קווי אישיות שונים. ישנם פרמטרים רבים שיכולים להיות לעזר או להפריע בתהליך הריפוי וההחלמה. פרמטרים כגון זמן הפגיעה ברצף ההתפתחותי של האדם, משך הפגיעה, זהות הפוגע ועוד. ככול שהפגיעה מתגלה בסמוך לה, יש יותר יכולת לעזור ולמנוע התפתחות של פסיכופתולוגיה, אם כי גם אז לא תמיד ניתן למנוע לחלוטין. חשוב מאוד לא להזניח. הזמן לא בהכרח עושה טוב לנפגע או לנפגעת ויש משמעות לטיפול כמה שיותר קרוב לזמן הפגיעה, בכדי שלא יתפתחו תסמינים פוסט טראומטיים.
במקרה של המטופל האמיץ הזה לקח זמן רב, זמן שבמהלכו היו נפילות רבות, בכדי שיוכל לקבל את עצמו, להבין שהוא לא עשה דבר שהיה לא בסדר ולאמץ דפוסי היקשרות והתנהלות בריאה עבור עצמו.